אמרת "גטו" אמרת יהושע סובול. כבר יותר מ-40 שנים ש"גטו" המחזה שכתב יהושע סובול בשנת 1983 על התיאטרון שהוקם ופעל בגטו וילנה בתקופת השואה, מחזה שתורגם לעשרות שפות, הועלה בתשעים הפקות, הוצג ומוצג על במות התיאטרון ברחבי העולם (בשפת המקום כשאחת האחרונות היא ההפקה בסין שביים סובול ב-2018, עלתה בבייג'ין ובעוד 26 ערים בסין.
כשחיזר על פתחי התיאטראות, הסתבר לסובול שמרבית מנהלי התיאטראות בארץ אינם מתלהבים, בלשון המעטה, מנושא המחזה ודחו מעליהם את המחזאי ואת המחזה. היה זה נעם סמל, אז המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה (ביחד עם עמרי ניצן) שקלט מיד את הפוטנציאל הטמון ב'גטו'. "הוא החתים אותי על מפית" נזכר סובול.
ואולם, בהיעדר מועד להעלאת ההצגה בחיפה, השקיע סובול את זמנו בתרגום המחזה לאנגלית ושיגר אותו לסוכנת אנגליה שפגש בפסטיבל אדינבורו, וזו שלחה אותו לתיאטרון בגרמניה. כעבור ימים אחדים הגיע מברק לכתובתו של סובול, ובו הודעה מהבמאי פיטר צאדק, שברצונו להעלות את "גטו" בקיץ של אותה שנה.
"חיכיתי עשרים שנים למחזה שלך" אמר צאדק לסובול, שנסע לפגוש אותו בגרמניה. בעקבות כך זורזה העלאת המחזה בתיאטרון חיפה, ויצא ש"גטו" הוצג במקביל בחיפה ובברלין ב-1984. ומאז כאמור, הוא הועלה בעשרות הפקות ברחבי העולם, זכה בביקורות מחמיאות ("אני נבוך מלצטט אותן") וקטף פרסים יוקרתיים בהם "פרס אוליבייה" של אגודת התיאטרון בלונדון.
סיפור המחזה, מציג את חייהם של שחקני קבוצת התיאטרון שהוקם בגטו וילנה והמאמצים של תושביו לשמור על צלם אנוש בתקופת השואה. העלילה מבוססת על אירועים ודמויות אמיתיות שפעלו בגטו, בהם בולטים שניים המנוגדים זה לזה: יעקב גנס מפקד המשטרה היהודית ומי שעמד בראש היודנראט בגטו, ולמולו הרמן קרוק שהשתייך ל"בונים החופשיים" והיה מופקד על הספרייה.
שנתיים וחצי שקד יהושע סובול על עבודת התחקיר המקיפה, ובמשך שבועיים, כתב בקדחתנות את המחזה. ערב מלחמת העולם השניה מנתה יהדות וילנה כ-80 אלף איש, היוותה מחצית מאוכלוסיית העיר ונחשבה למיעוט הגדול בה. הצבא הגרמני שכבש את ליטא ייעד את כוח קומנדו 9 להשמיד ראשונה את האוכלוסייה היהודית.
הטבח בוצע ביער פונאר שבפאתי העיר, שם נמצאו מחפורות שהותיר אחריו הצבא הסובייטי, לכאן הובאו ונרצחו יהודי וילנה שנחטפו ברחובות על ידי ה"חפונס", ליטאים שסייעו לנאצים. בהמשך הקימו הגרמנים בוילנה שני גטאות: גטו 1 וגטו 2 לתוכם נדחקו 30 אלף היהודים שנותרו. יהודי גטו 2 הוצאו להורג ובגטו 1 שנודע בשמו "גטו וילנה" ונמצא בלבו של המחזה "גטו", נותרו 15 אלף יהודים, מהם ומכל יהדות וילנה המפוארת שרדו 3000 יהודים.
"חלק מהמידע על תיאטרון הגטו שאבתי מיומנו של הרמן קרוק. וישירות מפיו של ישראל סגל, שהיה המנהל האמנותי של תיאטרון גטו וילנה. כשפגשתי אותו בתל אביב במהלך התחקיר להצגה, הוא היה בן 72 חולה פרקינסון אבל צלול לחלוטין" מתאר סובול.
סגל סיפר כי הקמת תיאטרון הגטו היתה בבחינת הצלת חיים. ראש היודנראט יעקב גנס הבהיר שרישיון עבודה ליהודי.ה מהגרמנים, יכול להציל את חייהם. הוא הציע להקים תיאטרון, כנראה בהסתמך על העובדה שבקרב יהודי וילנה נמנו אנשי תרבות ותיאטרון רבים. "הנימוק של הצלת חיים הכריע את הכף. ותיאטרון הגטו קם" אומר סובול.
במהלך 20 חודשי קיומו (ינואר '42 עד ספטמבר 43') עלו בתיאטרון הגטו חמש הפקות מקור עם מחזות גדולים כשלצד התיאטרון פעלה גם במה סאטירית. הדו"חות שהשתמרו ב"ייווא" המכון למחקר יהודי, בניו יורק מלמדים כי כל ההצגות בגטו היו סולד אאוט ואף יותר, לאולם בן 300 מקומות ("כמו צוותא") נמכרו בכל הצגה גם 30 כרטיסי עמידה. ובכל תקופת פעילותו, נמכרו 35 אלף כרטיסים למאה הצגות. "התיאטרון היה המוסד החשוב ביותר בגטו" אומר סובול.
"אחת הניצולות, אירנה לוסקי שהיתה בת 17, הסבירה את חשיבות התיאטרון בחייה ובחיי היהודים בגטו: "בסופו של יום בעבודת פרך במפעלים הגרמנים, היינו פושטים את בגדי העבודה, לובשים את מיטב מחלצותינו והולכים לתיאטרון. זה המקום, זו התרבות שאוששו אותנו מהתלאות".
על המחזה "גטו", הפצתו בעולם והשפעתו על תפיסת השואה ועוד, ידבר יהושע סובול בכנס "מי כותב את ההיסטוריה שלנו?" שיתקיים מחר (יום שני 7.4) במכון משואה (בשיתוף קרן פרדריך אברט) בתל יצחק. הכנס בן שלושת המושבים ידון בשאלה אודות כתיבת ההיסטוריה בהתייחסות לזיכרון השואה, גם בהתבוננות על האירועים העכשוויים מאז ה-7 באוקטובר.
יהושע סובול יוביל את המושב הראשון בכנס "גטו חוצה גבולות – על נדודיו של המחזה בעולם" וידבר בין היתר על תרגום ההצגה בהקשרים תרבותיים שונים, על הדיאלוג שמתנהל תוך כדי העבודה ואחריה עם הצוות והקהל המקומיים, ויעסוק גם בשאלה כיצד משפיעה ההצגה על תפיסת נושא הגטו והשואה במקומות בהם הוא הוצג ומוצג.
סובול יקרין קטעים מצולמים מתוך ההפקה של "גטו" בבייג'ין, ויוסיף דברים על העובדה שאנשים שואבים כוח מתרבות לאחר אסונות קשים, וידגים את דבריו דרך ההפקה שהועלתה בעיר קובה ביפן לאחר רעידת אדמה קשה שפקדה אותה ב-1995 כשאזורים שונים בעיר היו עדין הרוסים.
"צופים נרגשים נגשו אלי לאחר ההצגה כדי לומר שהם שואבים כוחות מסיפורם של אנשים שהיו קורבן להשמדה, אבל מצאו בעצמם כוח לשקם את חייהם. כך גם הם שחוו הרס ואובדן של אנשים קרובים. הם גם הדגישו שההצגה היא על חשיבות התקומה הרוחנית, על שיקום החיים שמתחיל בשיקום התרבות האמנות והרוח".
זה נוגע גם לאסון שלנו מה-7 באוקטובר?
"עברנו אסון גדול ונורא בארץ ב-7 באוקטובר. אבל מעבר לשיקום הפיסי של הישובים שנפגעו, הציפייה מהממשלה היא למתן רוח גבית לתרבות ולאמנות, בעזרתם תשוקם הנפש. בזמן השואה בגטו וילנה הבינו שחובתם להשקיע בתרבות כדי לשקם את הנפש. לצערי, אצלנו פגעו קשות בתקציב התרבות. במקום שתקציב התרבות יעמוד על 1% מהתקציב הלאומי, כפי שמקובל בעולם, קצצו אותו מה שמעיד על זלזול עמוק של השלטון האסוני, בעם הספר.
ההשקעה בתרבות היא המשתלמת ביותר, שכן התשואה להשקעה גם הקטנה ביותר נמשכת דורות על דורות. לדוגמא, ההשקעה בשייקספיר מלפני 400 שנה תורמת עד היום לתיירות התיאטרון באנגליה, כשבכל שנה מגיעים ללונדון 40 מיליון מבקרים.
צריך להבין שפגיעה בתרבות משמעה פגיעה בהווה ובעתיד. לצערי שרי ושרות התרבות בשנים האחרונות לא עסקו ביזמות בעולם התרבות, אלא התמקדו בצנזורה".
בקיץ הקרוב ולאחר שנדחה על ידי התיאטראות הרפרטוארים, תעלה ב"המרץ 2" הצגה חדשה "פשע ורשע" שכתב יהושע סובול בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, המביאה את סיפורם של חטוף וחטופה, השפעתה של השירה (במחזה 11 שירים שכתב סובול והלחינה איילה אושרוב) ששומע החטוף מעבר לקיר מה שנותן לו רצון לחיות. "אין תחליף לתיאטרון, כשהשחקנים עומדים בכל ערב מול קהל חי. הדבר דומה למעשה האהבה".
בעולם שטוף שנאה קשה לדמיין אהבה.
"באחד מנאומיו אמר היטלר 'צריך לאחד את העם סביב אומץ, העזה ושנאה' וחזר והדגיש את המילה 'שנאה' לפחות ארבע פעמים. כדי לשנוא, לא צריך להיות מי שאתה, אלא להיות אחד מתוך ההמון, אתה מעין בועה ריקה שמתמלאת ביצר ההרס.
כשאני רואה את מי שמושך מלחמה במשך שנה וחצי, למעשה הוא מטפח את יצר ההרס. שלא תביני לא נכון, אני סבור שצריך היה להעניש את החמאס על הטבח הנורא שביצע ב-7 באוקטובר, אבל לסחוף עם וצבא שלם להחצנה של יצר ההרס שהוא יצר המוות, זה אומר לתת לזה לגיטימציה בצורה הכי קיצונית שיש.
אסור לנו להתמכר ליצר ההרס והמוות שהורסים את נפש האדם. הכרח הוא לעשות עבודת שיקום מאסיבית שבה לתרבות יהיה תפקיד מאד חשוב".
