2024 נרשמה כשנת שיא שלילי בכבישי ישראל: 439 בני אדם נהרגו בתאונות דרכים – הנתון הגבוה ביותר מאז 2006, ו־2,712 נפצעו באורח קשה – יותר מכל שנה אחר מאז שהחלו לתעד את הנתונים בשנת 2003. גם שנת 2025 לא נראית מעודדת, עם עלייה של כ־20% במספר ההרוגים כבר בחודשים הראשונים. בזמן שמדינות אחרות באירופה מצמצמות באופן שיטתי את היקף ההרוגים, בישראל הקטל גובר, והפתרונות – ממשיכים להיקבר בין משרדי הממשלה.
צפייה בתוכן הקטל בדרכים שובר שיאים: אצל מי הפתרונות?
בפאנל מיוחד שקיימנו באולפן ynet, ניסינו להבין איך ייתכן שמדינה טכנולוגית, עם מערכת תחבורה מתקדמת יחסית, מצליחה להיכשל פעם אחר פעם בהתמודדות עם אחת התופעות הקטלניות והמיותרות ביותר בחברה הישראלית. עו"ד יניב יעקב, מנכ"ל עמותת אור ירוק, לא מותיר מקום לספק: "אנחנו נמצאים בנקודת זמן ששנת 2024 היא השנה הקטלנית ביותר בכמעט שני העשורים האחרונים. מה שמדליק כל כך הרבה נורות אדומות הוא שלכאורה אמור להיות שיפור – בבטיחות הרכב, בתשתיות, בפעולות לשיפור – ובפועל אנחנו רואים יחס הפוך למספר ההרוגים בתאונות הדרכים".
לדבריו, מדובר בהפקרה שלטונית מתמשכת, לא רק מצד הממשלה הנוכחית: "זו תוצאה ישירה של הזנחה של הממשלה הזאת ושל ממשלות קודמות. אין פה מישהו אחד שאשם – זה תהליך שנמשך לאורך שנים. במדינות המתקדמות יש הפחתה עקבית של מספר ההרוגים לאורך שנים. מדינת ישראל, לא רק שלא מורידה – שנה אחרי שנה עולה. אנחנו בקצה השרשרת, במקומות האחרונים – ואפילו אחרונים – בשיעור הילדים ההרוגים, ברוכבי הדו-גלגלי, בכלים החשמליים. זה הפוך לגמרי ממה שקורה בעולם".
בשיחה על המצב בשטח, אלי פולק, משנה למנכ"ל איחוד הצלה, סיפר על התחושות הקשות בזירות התאונה: "התחושות קשות. אתה מגיע לתאונה, זה אחרת לגמרי ממה שאתה חווה כשאתה רואה את זה ככותרת ב-ynet. ברגע שאתה שם אתה אומר: זה יכל להימנע". לדבריו, רבים מהמקרים נובעים מחוסר תשומת לב של הנהגים, תשתיות לקויות או פשוט תחזוקה גרועה של הרכב. "פגשתי אנשים שנוסעים ברכב לא תקין. יש תופעה של משפחות שלוקחות רכב לחופשה בלי לדעת בכלל אם הוא יכול להגיע לצפון. אנשים נוסעים על רכבים לא תקינים".
פולק הציג גם את הנתונים מתוך איחוד הצלה, שמהם עולה כי רוכבים שעברו קורסי נהיגה מתקדמת מעורבים פחות בתאונות. "המתנדבים שלנו – שחלקם נוסעים מהר, עם סירנה – מעורבים בפחות תאונות, וזה בזכות ההדרכות והפיקוח. חבל שזה בגדר המלצה ולא חובה לכל רוכב אופנוע במדינה".
מהצד של חברות הביטוח, דווקא כן נרשמה ירידה בשכיחות התאונות הקלות – אבל זה לא מעודד. ליאור דיטמן, משנה למנכ"ל ומנהל האגף האלמנטרי במנורה מבטחים, הסביר כי "אנחנו לא רואים עלייה בשכיחות התאונה, אבל כן רואים עלייה בחומרה. הנזקים גדלים, ויש יותר תאונות עם נפגעים". לדבריו, מערכות הבטיחות החדשות מצליחות למנוע את התאונות הקלות – אבל מול העלייה בעומס התנועה, הן כבר לא מספיקות. "אם לא היו את המערכות האלה, היינו רואים עלייה משמעותית גם בתאונות הקטנות״.
ומה באשר לפתרונות האפשריים? איתי יצחקי, מנהל הדיגיטל והמוצרים באיתוראן, הציג מערכת חדשה בשם “איתוראן FAMILY״, שנועדה לאפשר להורים ללוות בזמן אמת את ילדיהם שנהפכו לנהגים חדשים. "כשהבת שלי נוסעת 80 קמ"ש בעיר, אני רוצה לדעת. המערכת מאפשרת לי לקבל התראות, לבצע תחקור לנסיעות מסוכנות, ולהתערב בזמן אמת. זה חינוך דיגיטלי – לא המלצה כללית. זה משנה הרגלים". לדבריו, המערכת מיושמת כבר היום בצי רכבים של צה"ל, ארגוני הצלה וחברות אזרחיות, והשפעתה ניכרת בשטח. "אנחנו רואים ירידה דרמטית בהתנהגות מסוכנת, וההורים מודים לנו על היכולת לחנך בלי להיות פיזית ליד הנהג״.
אולם מוטי קוסובסקי, סמנכ״ל תכנון ואסטרטגיה בחברת א.ד.י מערכות, מאמין שהטכנולוגיה היא רק חצי מהפתרון – החצי השני חייב לבוא מהמדינה. "אנחנו מספקים מערכות שמזהות רוכבים בשטח מת, מתריעות על התנגשות, יודעות לעצור רכב אם הנהג שיכור – אבל הציבור הרחב כמעט לא מתקין אותן. למה? כי אין רגולציה. אדם ישקיע 3,000 שקל במסך חדש – ולא 1,000 שקל במערכת מצילת חיים. באירופה, המערכות האלה הן חובה. פה – הן בגדר רשות". לדבריו, המדינה מתעכבת באימוץ טכנולוגיות מצילות חיים, למרות שהן זמינות וזולות יותר מאי פעם. "יש לנו כבר פיתוח שמזהה רמת אלכוהול בדם בטביעת אצבע – זה יעבוד כמו קודן. באירופה זה ייכנס לרגולציה ב-2026. פה? אפילו לא מדברים על זה״.
ואכן, השורה התחתונה חדה וברורה: הטכנולוגיה קיימת, הנתונים ברורים, הכאב מצטבר – והמערכת הממשלתית תקועה. תוכניות – יש. מסמכים – יש. גם שורת גופים אזרחיים שעובדים על פתרונות – יש. אבל מה שחסר הוא גורם אחד שיעשה סדר: מדינה שמגדירה יעד, מקצה משאבים, מחוקקת תקנות – ונלחמת על כל חיים.
״בכל שנה יש בין 40 ל-60 אלף פצועים, מאות הרוגים ומשפחות הרוסות", סיכם עו״ד יעקב. "אבל הממשלה שותקת. אף אחד לא יודע מה היעד, או אם יש בכלל יעד. זו לא תאונה – זו מגפה. והגיע הזמן שמישהו יתייחס אליה ככזו״.
