דורה, הגדה המערבית הכבושה – זיאד אבו הלאיאל – פעיל פוליטי ורפורמטור חברתי – נודע בעיקר בזכות המשפט המתריס שלו "ביהימיש!" ("לא משנה", בערבית).
המשפט נמסר בחוצפה, אפילו בזלזול, לחיילים ישראלים שניסו להפחיד אותו כשהוא עומד בדרכם, ולעתים קרובות השתמשו רק בגופו כדי למנוע מהם לירות במפגיני סולידריות בגדה המערבית במהלך המלחמה בעזה ב-2014.
לומר שאבו הלאיאל, שהוכה למוות בביתו ליד חברון על ידי חיילים ישראלים ב-7 באוקטובר השנה, היה ידוע זה יהיה אנדרסטייטמנט. הוא התפרסם בגדה המערבית בשל ההפגנות השלוות שהוביל נגד הכיבוש הישראלי, מעולם לא היה חמוש ולעתים קרובות ניצב כמחסום אנושי בין מפגינים לחיילים ישראלים.
אלפי אנשים השתתפו בהלווייתו בגדה המערבית. עוד כמה אלפים ניסו להגיע אך נעצרו במחסומים מאוישים על ידי כוחות ישראליים.
בין פעולות ההתנגדות הרבות שלו, הוא הוביל הפגנה של יותר מ-10,000 בני אדם מול המחסומים הישראלים בחברון לדרישה להחזיר את גופותיהם של פלסטינים שנהרגו על ידי ישראל בשנת 2016. ההפגנה הביאה להחזרת 17 גופות .
בהזדמנות אחרת, אומר מוחמד כאמל נסאר, בן 69, מוכר, אבו הלאיאל התערב כאשר חיילים ישראלים ניסו לעצור צעיר במהלך אחת מהפלישות האחרונות לדורה, דרומית לחברון.
אבו הלאיאל רדף אחרי החיילים ו"במהלך מרדף אחריו התעמת איתם השייח' והוכה קשות, אזוק ונעצר במשך שעות לאחר שעזר לצעיר להימלט מידיהם של החיילים".
נסאר נזכר באירוע מהמושב הסמוך למסגד הגדול בדורה, שם ישבו בני הזוג יחד במשך שעות ודנו בנושאים כמו סבל האנשים בעזה ופיוס חברתי.
מטפל בילדיו ובפרחיו
בחצר ביתם יושבת אשתו של אבו הלאיאל מזה 43 שנים, בסמה, לבדה באחד משני הכיסאות שבהם היא ובעלה נהגו לשבת. לצידה הפרחים והעצים שאבו הלאיאל, שהיה בן 66 כשהיה בן 66 נהרג, טיפל באהבה.
הוא העדיף את הריח של פרחי בזיליקום טבעי, היא מסבירה כשהיא עוטפת את הקפה הישנה שלו סביב כתפיה. זה המקום שבו נהגו לשתות את הקפה שלהם אחרי תפילות השחר מדי יום ולחכות יחד לזריחה. ואז ילדיהם היו יוצאים לעבודה ונכדיהם ללמוד.
הוא טיפל גם במשפחתו. הרבה אחרי שהתבגרו, בשבילו הם נשארו ילדיו כשהיו בביתו.
אבו הלאיאל איבד שניים מבניו בהפצצות ישראליות. אחד מהם היה ג'יהאד, בן 7 חודשים בלבד, שנהרג במהלך האינתיפאדה הראשונה ב-1989 ליד ביתם. המשפחה נמנעה מנסיעה לבית החולים ולתינוק לא היה סיכוי.
בן נוסף, אחמד, נהרג בגיל 17 בשנת 2017 כשנדרס על ידי רכב ישראלי ברמאללה. אח, באדר, נורה בחזהו בכדורים חיים לפני שנעצר, נפצע ונכלא לשלוש שנים.
בסמה, בת 64, ילדה שמונה בנים ושש בנות. אלה שעדיין בחיים הם התאומים מוסה ומייסאה, בני 42; מוחמד, בן 41; מוראד, בן 39; עיסא, בן 37; צנעא, 36; איאד – תאום הג'יהאד – 34; מחמוד, בן 33; באדר, 32; התאומות נידה ופידא, 31; מואיאד, בן 30; ויסמין, בת 29.
"הם הכו אותו ללא רחמים"
בשעות המוקדמות של 7 באוקטובר, יום השנה למתקפה בראשות חמאס על דרום ישראל, שהסתיימה ב-1,139 הרוגים ו-251 בשבי, וגררה את תחילת המלחמה הישראלית בעזה, חיילי הכיבוש הסתערו על חצר אבו. הבית של הלאיאל.
"השעה הייתה בערך שלוש לפנות בוקר כששמענו את קולם של החיילים בזמן שהם צוררו על הבית והורו לנו לפתוח את הדלת", אומר בסמה.
בנה, מואיאד, הלך לפתוח את הדלת ומיד הותקף. החיילים דרשו ממנו לקחת אותם לבית הסמוך של דודו.
באותו רגע פרצו חיילים נוספים לתוך הבית כדי למצוא את זיאד והחלו להכות אותו ללא רחם. הוא כל הזמן חזר על כך שהוא סובל ממחלת לב, אך אחד החיילים פגע בכוונה באזור הלב. בעוד אבו הלאיאל ניסה לעקוב אחריהם מהבית, טרק אחד החיילים את דלת הכניסה הכבדה מברזל אל חזהו, וגרם לו להתמוטט.
אבו הלאיאל עבר בעבר מספר הליכי לב כולל צנתור של העורק. הוא איבד את הכרתו במשך יותר מחצי שעה אך הבית היה מוקף בחיילים. "הם מנעו מהאמבולנס להגיע אלינו", אומר בסמה.
כשהוא חזר להכרה, "הוא ביטא את השהאדה בזרועותיי בזמן שניסיתי לעזור לו להישאר בחיים ואז הנשמה שלו עזבה את גופו. הרגשתי שגם הגוף שלי נהיה חסר נשמה", אומרת בסמה.
"הרבה דבש ומעט בצל"
בסמה זוכרת בחיבה את הנדיבות, הענווה, האומץ והתפילה המתמדת של בעלה במסגד. "הוא לימד אותי סבלנות, והוא יעץ לי לטפל באמו החולה והמשותקת ולהמשיך בדרכו ללא פחד", היא אומרת.
כולם אהבו אותו, היא אומרת. כשחזר הביתה, תמיד היו מחכים לו מספר חתולים, והוא היה מאכיל אותם מדי יום. הם המשיכו להגיע – גם אחרי שהוא נהרג.
גם הנכדים שלו יחכו – מוכנים לקחת את כל הפינוקים שהוא הביא להם הביתה, פריכיות או ביסקוויטים. "אני זוכרת אותו מאכיל אותם מהכפית שלו למרות שהם כבר אכלו את ארוחת הצהריים שלהם", נזכרת בסמה.
בסמה הכירה את אבו הלאיאל בירדן, שם נולדה ומשפחתה התגוררה. אבו הלאיאל הלך לעבוד בבנק סעודי אך חזר לירדן במהלך תקופת האירוסין והחתונה.
בני הזוג נשארו שם שלוש שנים לפני שאבו הלאיאל החזיר אותם לארץ ישראל שם התיישבו בעיר דורה, דרומית לחברון והוא עבד בחקלאות. בסמה מספרת שנישואיהם היו מלאים ב"הרבה דבש ומעט בצל" – הרבה אושר וקצת עצב.
יותר מכל, היא אומרת, בעלה היה מסור להגנה על בני ארצו. "הוא מעולם לא השתמש בנשק או בכלים חדים, אלא עמד בחזהו החשוף ובכף ידו הנקייה מול הרובים של הכיבוש", היא מסבירה. "הוא רצה למנוע מחיילים ישראלים לירות כדורים ופצצות לעבר צעירים פלסטינים, במיוחד במהלך דיכוי ההפגנות של הכיבוש בסולידריות עם תושבי עזה לאורך המלחמות הקודמות.
"הוא אהב מאוד את תושבי עזה והושפע מאוד ממראות הטבח בעזה ודיבר הרבה על מה שראה, במיוחד ילדים ונשים צעירים. הדמעות שלו לא התייבשו במשך תקופות ארוכות כתוצאה מהעצב והכאב שלו".
כעת, היא אומרת, עמוד הבית נעלם. "הוא הותיר חלל עצום".
בהלוויה שלו, בסמה אומרת שהיא התמקדה באומץ ליבו. היא אמרה: "מזל טוב על מות הקדושים שלך, ושאלוהים ישמח אותך בו. המוות הזה מרים את ראשי ואת ראש כל משפחתו, והוא אות כבוד עבורנו ומחווה לביוגרפיה שלו. רצונו ביציאתו היה שלא נבכה, אלא נשמח, ונפרגן, ולא נקבל אבלים, אלא נקבל ברכות".
יישוב סכסוכים באישון לילה
"אף פעם לא באמת גדלנו בעיני אבינו", אומר מוראד אבו הלאיאל, 39, שעובד כמתכנת מחשבים.
"אחי הבכור בן 42 והקטן שלנו בן 27 אבל הוא התייחס לכולנו כילדים מתחת לגיל חמש בגלל הטיפול הרב שנתן לנו".
הוא נתפס כמטפל גם בקהילה הרחבה יותר ולעיתים קרובות נקרא לעזור ליישב סכסוכים. "פעמים רבות הוא קיבל טלפונים שביקשו את עזרתו במהלך הלילה. הוא היה עוזב את המיטה שלו כדי לספק אותה", משחזר מוראד.
באחת הפעמים נדקר אבו הלאיאל בידו בעת שניסה להתערב בסכסוך בין שני גברים מקומיים. "הוא סירב לצאת לטיפול למרות הדימום שלו עד שהייתה פיוס בין שני הצדדים", אומר בנו.
בהזדמנות אחרת הוא התערב בסכסוך בין שני שכנים על כך שאחד מהם עקר את העץ של השני. הנפגע דרש 6,000 דינר (8,464 דולר) עבור העץ.
אבו הלאיאל הוריד את האגאל שלו (הראש עוטף את הקפה) ושם אותו על הקורבן, שואל: "האם זה מספיק במקום 6,000 דינר?" האיש ענה: "לא, זה שווה 10,000, ואני לא יכול להיות חייב לך 4,000 דינר."
"והמחלוקת נפתרה", אומר מוראד.
מותו של אביו הותיר חלל גדול לא רק במשפחה, אלא בקהילה שלו ובחברה הפלסטינית כולה, הוא אומר. "העם הפלסטיני היה זקוק למישהו שיתעמת עם הכיבוש והעוולות בכל מקום ולא יפחד מכלום".
בימיו האחרונים, מספר בנו, הוא המשיך להעניק סיוע וטיפול לקהילה למרות בעיות ליבו. "אני מחזיק את הבגדים שלו – ראשו אגל, כאפיה, עבאיה ודישדשה. הם הפכו לאוצר יקר מפז עבורי ועבור משפחתי".
