יש מבט שלמדתי לזהות – האופן שבו עיניו של ילד מתרחבות כשהוא רואה אותי, לובש אפוד עיתונאים ומחזיק את המיקרופון. זו לא סקרנות. זו תקווה. תקווה שברירית, נואשת, שאולי אני נושאת תשובות שאין לי.
"מתי זה ייגמר?" שאל אותי ילד פעם, משך בשרוול שלי כשצילמתי ליד המחסה שלו. הוא לא יכול היה להיות מבוגר מחמש, רגליו חשופות ועמוסות אבק.
חבריו התאספו סביבו, מתבוננים בי כאילו אני מחזיק מפתח סודי כלשהו לעתיד. "מתי נוכל ללכת הביתה?"
לא ידעתי מה לומר. אני אף פעם לא עושה. כי כמוהם גם אני עקורה. כמוהם, אני לא יודע מתי או אם המלחמה הזו תסתיים אי פעם. אבל בעיניהם, אני מישהו שאולי יודע. מישהו שבעצם להיות שם עם מצלמה, יכול לשנות משהו.
וכך הם נצמדים אלי. הם עוקבים אחרי דרך הריסות וחוצות רחובות שבורים, שואלים שאלות שאני לא יכול לענות עליהן. לפעמים הם לא אומרים כלום. הם פשוט הולכים לצידי, בשקט, כאילו הנוכחות שלי לבדה מספיקה כדי למלא את השקט שהמלחמה השאירה אחריה.
אני לא יכול לספור כמה פעמים אמא משכה אותי הצידה לאחר ראיון, החזיקה את ידי בחוזקה ולחשה, "בבקשה… אתה יכול לעזור לנו?" הקולות שלהם רועדים לא מכעס, אלא תשישות – סוג של תשישות ששוקעת בעצמותיך ולא עוזבת.
הם לא מבקשים הרבה. עוד כמה שמיכות. סַבּוֹן. תרופות לילדים שלהם. ואני עומד שם, המצלמה שלי עדיין מתגלגלת, מהנהנת, מנסה להסביר שאני כאן כדי לספר את הסיפורים שלהם, לא כדי לספק עזרה. אבל מהו סיפור לאמא טרייה שאין לה אפילו מזרון לישון עליו, שלא לדבר על הרך הנולד שלה?
אני חי מחדש את הרגעים האלה בכל פעם שאני יושב לכתוב. הם חוזרים במוחי כמו הדים – כל פרצוף, כל קול. ובכל מילה שאני שם על הדף, אני תוהה אם זה יעשה את ההבדל. אני תוהה אם האנשים שקוראים את דברי, שצופים בדיווחים שלי, יבינו שמתחת לפוליטיקה ולכותרות, יש את זה: אישה המכבסת את בגדי התינוק שלה במי ביוב, ילד אוסף אשפה כדי למצוא משהו למכור, ילדה מתגעגעת לבית הספר כי היא לא יכולה להרשות לעצמה תחבושות היגייניות.
אני לא מכסה פוליטיקה. אני לא צריך. המלחמה מדברת בעד עצמה בפרטים הקטנים ביותר.
הוא נמצא בסבך הרגליים מתחת לאוהלים, שם משפחות חולקות חללים קטנים מכדי לנשום. זה בדרך שבה ילדים משתעלים בלילה, החזה שלהם כבד מהלחות והקור. זה לעיני אבות העומדים ליד הים, מביטים החוצה כאילו הגלים עלולים לסחוב את משאם.
יש כאן סוג של צער שלא צועק. זה משתהה, רך ומתמשך, בכל פינה בחיים.
יום אחד, כשהתייצבה ליד קבוצת אוהלים מוזנחת, ילדה הגישה לי ציור שעשתה על גב קופסת דגנים ישנה. זה היה פשוט – פרחים וציפורים – אבל באמצע, היא ציירה בית, שלם ולא נגע. "זה הבית שלי," היא אמרה לי. "לִפנֵי."
לִפנֵי.
למילה הזאת יש משקל רב בעזה. לפני תקיפות האוויר. לפני העקירה. לפני המלחמה הפשיטו הכל מלבד הישרדות.
אני כותב את הסיפורים האלה לא בגלל שאני מאמין שהם יסיימו את המלחמה, אלא בגלל שהם הוכחה שאנחנו קיימים. שגם מול הכל, החזקנו במשהו. כָּבוֹד. כּוֹשֵׁר הִתאוֹשְׁשׁוּת. לְקַווֹת.
יש סצנה שאני חוזר אליה לעתים קרובות. אישה עומדת בפתח המחסה שלה, מצחצחת את שערה של בתה באצבעותיה כי היא לא יכולה להרשות לעצמה מסרק. היא מזמזמת חרישית שיר ערש שמטביע את הצליל הנורא של תקיפות אוויר קרובות והפגזות מרוחקות. בתה נשענת לתוכה, עיניים עצומות למחצה, בטוחה רק לרגע.
אני לא יודע איך נראה שלום, אבל אני חושב שזה יכול להרגיש ככה.
זו עזה שאני מכיר. זו עזה שאני כותב עליה. ולא משנה כמה פעמים אספר את הסיפורים האלה, אני אמשיך לספר אותם, כי הם חשובים. כי יום אחד, אני מקווה שכשילד ישאל אותי מתי המלחמה תסתיים, אני סוף סוף אוכל לתת לו את התשובה לה הם חיכו.
עד אז, אני נושא את קולם איתי, ואדאג שהעולם ישמע אותם.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
