אני אמא לשלושה ילדים, וממש מתקשה להתמודד עם המציאות שנקלענו אליה. בני הבכור, בן ה־13, צוחק על בתי האמצעית, בת ה־9, בגלל שהיא בחרדה כל הזמן. היא, מבחינתה, דורשת שכולנו נלך לסבתא כי יש לה ממ”ד ולנו יש מקלט, אבל אנחנו לא יכולים לעבור אליה, כמובן. הילדים שלי רבים ליד כל השכנים, ואני לא יודעת מה לעשות. מאוד מביך אותי שאתמול פשוט צרחתי על הילד, וזה לא חלק מגישת החינוך שלי, אבל הייתי על הקצה. בתי הקטנה הרטיבה במיטה פעמיים מאז תחילת המלחמה, ואני לא יודעת איך להתמודד עם הרגרסיה הזו. אני פשוט מותשת ומרגישה שאני לא יודעת איך לנהל את זה נכון. מה דעתך?
"בתקופה הזו אנחנו, כמבוגרים, אכן מגיעים לקצה שלנו, ואני רוצה שתהיו סלחנים כלפי עצמכם. החרדה ההישרדותית, החרדה שהבית ייפגע, החרדה הכלכלית, הגברים שבמילואים, הגברים שחזרו הלומי קרב, הילדים שיוצאים מדעתם, חוסר המסגרת – זה טירוף. אז אם את צורחת על הילד, ולא חשוב אם זה בבית או במקלט כשכולם רואים, אחר כך, כשאת נרגעת תגידי ‘וואלה, זה גם היה הקצה שלי’. יכול להיות שזה יטלטל את הילד, אבל אם זה נראה לך לא פרופורציונלי, את יכולה לגשת לילד אחר כך ולהגיד לו ‘תשמע, הגעתי לקצה שלי.
"אנחנו, המבוגרים, מאוד דואגים, ולי יש אחריות על שלושה ילדים. הגבתי בצורה לא פרופורציונלית ואני מתנצלת’. אין לך שליטה על אף אחד בעולם הזה חוץ מעל עצמך. מה שאת כן יכולה לעשות זה להחליט איך את מגיבה להתנהגויות שסביבך. יש לך שלושה ילדים עם שלוש התנהגויות שונות – את הקטנה קחי על הידיים, ותגידי לה ‘לא קרה שום דבר. אני סומכת עלייך ואת מדהימה. מרוב שהגוף שלך מפחד, ואנחנו רצים למקלט, בורח לך’. אל תדברי איתה על זה יותר – היא מאבדת שליטה על הגוף, זה אכן יעבור והמצב יחזור לקדמותו. אבל צריך שהנפש שלה תהיה רגועה כדי שהיא תוכל לחזור לעצמה.
"בעניין הילדה האמצעית, יכול להיות שאצל סבתא יהיה לה קל יותר. תציעי לה אפשרות להגיע אליה לבד. היא תרגיש שם בטוחה, וגם תוכל לעזור לסבתא. את לא צריכה את כולם יחד. מבחינת הסבתא זה לא צריך להיות יותר מדי – בתך ילדה גדולה, ותוכל אפילו לסייע. בנוסף, את יכולה לתרגל עם הילדה תרגילי נשימות שיעזרו לה להירגע.
"לילד הגדול אני מציעה שתגידי שהעובדה שהוא מעליב את אחותו בצורה כזו בבית וגם בחברה – בלתי נסלחת. תבהירי לו שיש לך, כאמא, הרבה מאוד תפקידים, ואחד מהם הוא להגן על הילדים שלך. לכן, ברגע שהוא יעשה את זה שוב, את תיגשי לבתך ותנחמי אותה. ברגע שסיימת את הדברים, את לא שואלת את בנך ‘בסדר?’. את לא מבקשת את הסכמתו. אין פה סימן שאלה, אלא סימן קריאה. דעי שעשר דקות אחרי שאמרת את זה, הבן עשוי לצאת מהחדר ומיד ללכת להשפיל את אחותו. הוא בודק. זה ילד בריא בנפשו. אנחנו לא רוצים יס מן, או רובוט. אנחנו רוצים ילד שיודע לבדוק גבולות – השאלה היא מה הוא מוצא שם. ברגע שהוא בודק, חובת ההוכחה עלייך. אל תסתכלי עליו, פני לבת ותגידי לה ‘חיבוק לאמא. בואי נלך עכשיו לאכול גלידה מהמקרר’. אל תגידי לה ‘אל תשימי לב אליו’ – אי אפשר להתעלם. זה מעליב. פשוט תהיי חדורת מטרה.
"לכו יחד למרפסת, שבי איתה, תראו משהו בטלפון. תהיי עסוקה בלנחם ולפנק אותה – כמובן, לא יותר מדי ולא לפרוץ גבולות, אבל ככה שהבן יבין שאין קהל. אם זה קורה במקלט, פשוט תתרחקו ממנו. תתקרבו לאיזה כלב ותלטפו אותו. נסי לתת לה אווירה טובה גם אחרי מה שהוא אמר לה. ככה יהיה פה מסר ברור: הילדה תקבל תחושה ברורה שאת לא נותנת יד להשפלה. זה לא מספיק שאת אומרת לו ‘זה לא יפה’. יש לילדה הזו רשת הגנה, והיא את. את מטפלת בתחושת הביטחון של הילדים גם בתקופה זו”.
עריכה: עדן בן ארי
