במסגרת שבוע ההוקרה למערך המילואים, בולט סיפורה של לירז ביטון – ששירתה מאז פרוץ המלחמה 120 ימי מילואים. ביטון, תושבת מושב אביבים שפונתה מביתה בצפון, הצליחה במקביל לנהל משק בית, להצטיין בשירותה הצבאי – וללא הפסקה, להוביל במסירות את המרכז הגריאטרי שיקומי "עמל טבריה". מקבוצת "עמל ומעבר".
ביטון היא אם לשלושה בנים ואשתו של שלומי מנהל מפעל אלומיניום, עם פרוץ המלחמה פונתה עם משפחתה מביתם, כאשר בעלה נשאר לשרת בכיתת הכוננות של המושב. "עד לפני חודש היינו מפונים" היא מספרת. "רק כשהצלחתי למצוא קורת גג לילדים שלי, הסכמתי לצאת למילואים"
כקצינת טכנולוגיה ואחזקה בדרגת רס"ן באוגדת 'עוצבת המפץ' בזמן המילואים, וכסמג"דית בגדוד העמקים בזמן הסדיר שלה, לירז הספיקה לצבור מעל 120 ימי מילואים, תוך כדי ניהול יומיומי של בית האבות הגריאטרי שיקומי "עמל טבריה", מסגרת סיעודית-שיקומית מורכבת, ועוד בזמן שהיא מפונה וחסרת בית.
בלילות המלחמה התחוללה תופעה לא פשוטה. ביטון מספרת: "הגיעו אלינו קשישים רבים, מלוּוים בעובדים זרים, כשהם מחפשים קורת גג וביטחון. הקמנו מחלקה חדשה כמעט בן לילה – מחלקה שלא הייתה רק מוסד סיעודי, אלא קהילה חמה ועוטפת. זו הייתה אחת המשימות המורכבות והמרגשות ביותר שעמדתי בהן במהלך התקופה".
מה שהכי נחרט לביטון בזיכרון הייתה תחושת חוסר האונים שהיא לא ליד ילדיה בזמן שכל שעה ישנה אזעקה. "עד שאני מצליחה להשיג את הילדים שלי- האזעקה נגמרת. זה שבר אותי מבפנים, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לקרוס, לא כשאני אחראית על 240 דיירים, צוות שלם ועשרות בני משפחות ועובדים ששוהים איתנו". ביטון מספרת בעצבות על סיפורים מהמרכז הגריאטרי, "נאלצנו לפנות קומה שלמה כי הייתה פחות ממוגנת. באחת הפעמים פרצה שריפה ממש מחוץ לבניין בשעות הערב, והיינו צריכים לפנות שתי קומות, אלו היו רגעים שדרשו מאיתנו לא רק מקצועיות, אלא גם חוסן נפשי וקור רוח – ובעיקר הרבה לב".
ביטון מתארת כי יום הזיכרון השנה היה עבורה הקשה מכולם: "פרשתי מצה"ל אחרי 25 שנה כקצינה. אני דור שלישי לניצולי שואה והשנה הרגשתי פשוט אחרת. זה שינה אותי, לא היה לי בית, והחלטתי לעשות מילואים רק כאשר מצאתי קורת גג לילדים שלי לאחר הפינוי, ולכן התחלתי בנובמבר- וזה מילא אותי. נתן לי ביטחון, זה פשוט מילא לי את החסר".
"תמיד הייתי האמא של החיילים", היא נזכרת. "אני בקשר הדוק עם האנשים מהגדוד שלי עד היום. בכל מקום שאני הולכת – מישהו מזהה אותי מהשירות. כשפוניתי למלון, פגשתי פתאום חייל מהעבר. הוא ניגש אליי, חייך ואמר: 'את שינית לי את הדרך'. עניתי לו: 'ואתה אדם טוב יותר היום – וזה כל מה שחשוב'."
"תמיד קראו לי האמא של החיילים – וזה ליווה אותי גם אחר כך, בעבודה. אחד המטופלים, ביום השחרור שלו מהשיקום, עצר בפתח המשרד שלי, הצדיע ואמר בחיוך: 'תודה, המפקדת שלנו'. מחווה קטנה, אבל מהסוג שנשאר איתי". ביטון אומרת בהחלטיות, "אם יקראו לי למילואים – אני אתגייס שוב".
בפסח האחרון, כששבה סוף-סוף לביתה, הרגישה לראשונה את המשמעות העמוקה של המילה "חירות": "עקרו אותי מהבית, מהמקום הבטוח שלי, תמיד הייתי האדם החזק שנשענו עליו ופתאום אין בית, ואין לי מקום לחזור אליו. הבן הקטן שלי נשאל מה הכי חסר לו, והוא אמר: "סלט וחביתה של אמא", זה מה שהיה באמת חסר לנו, הבית שלנו".
ביטון מנהלת את "עמל טבריה" כבר שלוש שנים. בתקופת הלחימה קלט בית האבות שבניהולה כ-70 דיירים מפונים – קשישים סיעודיים יחד עם 26 מטפלים זרים ובני משפחותיהם. על אף העומס והאתגרים, לירז מספרת על גאווה גדולה בצוות המוסד:
"הצוות עצמו מגוון מאוד. מתחילת המבצע 'חיצי הצפון' חווינו כולנו חרדות, אובדן שגרה וחלקם אף שלחו את ילדיהם או משפחותיהם להתגייס. כל הצוות ללא יוצא מן הכלל היו פה 24/7 לא משנה דת, צבע או מין – זו ארץ ישראל היפה". ביטון עצמה כך מתברר, תמיד מחזיקה סט מדים בבית- כך היא מכנה את בית האבות. "אני זכיתי להוביל אותם, לתת את הטיפול הכי טוב שיש למטופלים שלנו וזו משמעות החיים שלי״.
ראש עיריית טבריה, יוסי נבעה, לא פספס את ההזדמנות להכיר ולהוקיר את המסירות והאומץ של לירז ואמר: "אני גאה בלירז ובדרך שהיא הולכת בה כמי שמשרתת במילואים בעת בה הצבא צריך כח אדם איכותי. אני סמוך ובטוח שהאיכויות שמביאה איתה לירז לשירות המילואים, מסייעות לה במשימות הרבות, המורכבות והמאתגרות. טבריה ככלל היא עיר שתושביה התגייסו לשירות מילואים מאז פרצה המלחמה ולצערנו גם איבדנו לוחמים גיבורים. לירז המשמשת כמנהלת בית אבות 'עמל' טבריה, היא עוד אבן מרשימה בפסיפס ההתנדבות הנפלא של אנשי טבריה ובשם כל תושבי העיר אני מודה לה על כך, שבנוסף לעשייתה היומיומית הברוכה שהיא באמת חסד, היא מצליחה לתרום לא רק בזירת הרווחה, אלא גם בזירה הביטחונית".
