תהיתי למה מישהו יחפש אליי מידע ודעות על המלחמה בישראל ובפלסטין, במיוחד כשיש שפע של מומחים בנושא, שכמעט כולם מפרסמים את מחשבותיהם בכלי התקשורת הרבים והמיינסטרים. קיימים בזמן הזה (תודה לאל). מה האנשים האלה רצו שאעשה, בדיוק? האם הייתי צריך להבהיר שאני נגד רצח של חפים מפשע? האם זה משהו שעלינו להכריז בימינו? אני רוצה לומר שבדרך כלל אני לוקח את זה כקריאה שמישהו הוא פרו-בני אדם שחיים חיים מאושרים ובריאים ללא טרור ושנאה וטילים שנוחתים על בתיהם, אבל ככל שהרשתות החברתיות צומחות ומתעוותות, אני לא כל כך בטוח.
מה דעתי על המצב בישראל ובעזה? דעתי היא שאני לא רוצה לכתוב על זה באינטרנט. אני לא רוצה לפרסם על זה באינטרנט כי לעשות זאת נראה רזה וריק. אני לא רוצה לכתוב על זה באינטרנט כי האינטרנט גדוש במידע שגוי שלא עוזר לאף אחד ואני מפחד להוסיף אותו בטעות. אני לא רוצה לכתוב על זה באינטרנט כי אני לא ערוץ חדשות; אני בן אדם שיכול לבחור על מה היא רוצה לפרסם באינטרנט. אני לא רוצה לפרסם על זה באינטרנט כי בחרתי במקום לדבר על זה בפרטיות עם אבי, גבר יהודי ששותה את התה שלו מספל 'עזרה רפואית לפלסטינים' ושכמוני קיים רק כי סבו וסבתו שרדו פוגרום ברוסיה ומצאו מבטחים בבריטניה. אני לא רוצה לכתוב על זה באינטרנט כי אני באמת לא יודע מספיק על זה ואני חושב שנושאים רציניים כמו זה דורשים רפלקציה וקריאה ומחשבה רצינית. אני לא רוצה לכתוב על זה באינטרנט מהרבה מאוד סיבות, ואף אחת מהן לא היא שאני בן אדם חסר אכפתיות שמאחל מוות לחפים מפשע.
בתקופות אפלות כמו אלה, טבעי לרצות לעשות משהו כדי לעזור. שיתוף בעבודה החיונית של סוכנויות סיוע וארגוני צדקה המסייעים באזור היא אחת הדרכים השימושיות לעשות זאת; פרסום מחדש של טענות ללא מקור שהפכו ויראליות, פחות. אני אסיר תודה לרשתות החברתיות על כך שהם מספקים במה לאנשים חפים מפשע באזור שמסוגלים להראות לנו את המציאות של מה שקורה שם, ללא גון בתעמולה. רק באמצעות הצילומים הגולמיים שהועלו לרשתות החברתיות, החוקרים הצליחו להתחיל לחבר את האמת של מה שגרם ההרס בבית החולים הערבי אל-אהלי בעזה בשבוע שעבר. אבל ישנה תפנית מטומטמת לרשתות החברתיות שמובילה להפצת מידע מוטעה מלכתחילה. אני באמת מאמין שכאשר מדובר באירועים חמורים כמו אלה שהתרחשו בשבועות האחרונים, כולנו צריכים להיות קפדניים כמו אותם חוקרים כיצד אנו ניגשים לדברים שאנו רואים במדיה החברתית.
אבל בשבוע האחרון חתמו שחקנים כולל טילדה סווינטון וסטיב קוגן על מכתב פומבי המגנה את האלימות הישראלית אך לא את הטבח על ידי חמאס. משפיענים וסלבריטאים כמו ג'סטין ביבר נקראו על ידי העוקבים לתת דעות בעניין, כאילו היו חברי הקבינט. מחשבות שנכתבו באפליקציית Notes של אייפון של מישהו מוצגות באותה סמכות קודרת כמו הצהרה רשמית של ראש הממשלה. ואיכשהו, הכל מתחיל להיראות קצת חסר משמעות. קצת נדוש. קצת כמו יציבה.
בואו נהיה ברורים כאן: ענישה של אחרים על פרסום דעה שגויה, או חוסר דעה כלל, לא משפרת את חייהם של אנשים החיים בישראל ובפלסטין. זה רק מגביר את הבושה, השנאה והפילוג. אדישות היא נוראית, כמובן, אבל יש הבדל עצום בין זה לבין הבחירה שלא לפרסם בפומבי ברשתות החברתיות. זכרו: השתיקה לא תמיד ריקה. ואכן, עבור אנשים מסוימים, זה המקום היחיד למצוא את התשובה.
