עד לאחרונה היו אלה משטרים קפיטליסטיים אוטוריטריים כמו אלה ברוסיה ובסין שאופיינו כפלוטוקרטיים: ממשלתו של פוטין, הידועה כמי שנשלטת על ידי אוליגרכים רבי עוצמה כמו יורי קובלצ'וק, גנאדי טימצ'נקו והאחים רוטנברג; והמפלגה הקומוניסטית של סין, שבמהלך העשורים האחרונים אפשרה את פריחתם של 1,000 המיליארדרים המפורסמים כיום במדינה, כולל אנשים כמו ג'ונג שאנשאן ומא הואטנג.
אבל כיום, מדינות ליברליות דמוקרטיות הן שהולכות ולוקחות על עצמה את התכונה הפלוטוקרטית הזו. הממשל הנכנס של דונלד טראמפ בארצות הברית הוא הדוגמה האחרונה – "מועדון הבנים המיליארדר" שלו עמוס אילון מאסק, הווארד לוטניק וויווק ראמסוואמי, בין כמה אחרים. ראמסוואמי והסנטיביליונר (עם שווי נקי של 100 מיליארד דולר ומעלה) מאסק אמורים להתמנות לראשות "המחלקה ליעילות ממשלתית" חדשה שמטרתה לצמצם כ-2 טריליון דולר ב"פסולת ממשלתית" ולקצץ ב"עודף" רגולציה של המדינה.
מהלכים דומים התרחשו גם תחת ממשלתו של נרנדרה מודי בהודו, שהתרפקה על קומץ טייקונים כמו מוקש אמבאני, גאוטם אדאני וסאג'אן ג'ינדל, במטרה לקדם מדיניות "ידידותית לעסקים" ולהרחיב את הניאו-ליברליזציה של הכלכלה. ותפנית כזו לטובת "ראג' המיליארדר" (שלטון המיליארדרים) היא כזו שאפשר למצוא חזר על עצמו על פני כמה דמוקרטיות ליברליות אחרות ברחבי העולם, כולל ברזיל, דרום קוריאה, טייוואן וטורקיה.
אז איך נבין את השינוי הגלובלי הזה לעבר פלוטוקרטיה, שבה לאוליגרכים המיליארדרים יש לא רק אחיזת חנק בכלכלה אלא, באופן חסר תקדים, גם שולטים בפוליטיקה?
הסבר חשוב טמון במה שחלק מהאנליסטים רואים כשינוי מבני בכלכלה הגלובלית מהניאו-ליברליזם, שמתעדף את מנגנוני ה"שוק החופשי" כדרך לטפל בבעיות כלכליות כמו בעיות חברתיות, לכיוון ניאו-פיאודליזם, שמתאר תקופה של קיצון. אי שוויון שבמסגרתו תת מעמד הולך וגדל נותן מענה לצרכים של קומץ מגה-עשירים – או כפי שמגדיר זאת האקדמיה ג'ודי דין: "כמה מיליארדריםמיליארד עובדים מעורפלים".
המערך הניאו-פיאודלי הזה מעיד בעלייה חסרת התקדים של היום של אי-השוויון העולמי. מאז שנות ה-80, אי השוויון בהכנסות, למשל, גדל בחדות ברחבי העולם. מגמה זו נצפתה כמעט בכל המדינות המתועשות המובילות והשווקים המתעוררים הגדולים, המייצגים ביחד כשני שלישים מאוכלוסיית העולם. העלייה בולטת במיוחד בארה"ב, סין, הודו, ברזיל ורוסיה, דווקא אלו שבהן, כאמור, שולטת הפלוטוקרטיה. בהודו, ה הפער בין עשירים לעניים גדול יותר עכשיו ממה שהיה תחת השלטון הקולוניאלי הבריטי.
אולי הכי סמל לניאו-פיאודליזם כזה הוא מה שקורה ב"כלכלת הפלטפורמה" הנוכחית, במסגרתה מספר קטן של חברות טכנולוגיה, כמו אפל, גוגל, מטה, אובר ו-Airbnb, הפכו ליותר ויותר עשירות ונצלניות. . האחרונים העשירו את בעליהם/בעלי המניות שלהם, והפכו אותם למיליארדרים (סנטי) על ידי הסתמכות בעיקר על עלות נמוכה, סדנאות יזע ו/או עבודה מסוכנת, כמו גם תמריצי מס והשקעות נוחים של המדינה.
ודווקא הצורך להבטיח מדיניות מס והשקעות משתלמת – והצורך להמשיך לייצר רווחים מסיביים – עוזרים להסביר את המעורבות הגוברת של טייקונים עסקיים בממשלה כיום. אנשים כמו טראמפ, מאסק, עדני וברלוסקוני עשויים בהחלט להציג את עצמם כגברים "של העם", אבל המדיניות שלהם נועדה בעיקר לקדם רווחי תאגידים ונתחי שוק על ידי הפחתת מסים, מתן תמריצים עסקיים אטרקטיביים, הגנה על תעשיות מקומיות המאוימות על ידי חוץ תחרות, וקיצוץ בתקנות הסביבה וההשקעות הממשלתיות, שלדעתם עומדות בדרכם.
הכלכלה/פוליטיקה הניאו-פיאודלית יוצאת מהניאו-ליברליזם במידת הכפייה הגדולה יותר הנדרשת ליצירת רווחים חסרי תקדים היסטורית שאפשרו את עלייתם של מיליארדרים עולמיים. סמכותיות כזו נחוצה כדי להבטיח עבודה בעלות נמוכה ומעורערת וכדי לשמור על הפיקוח והרגולציה של המדינה על הכלכלה למינימום ותואם את הכוח הפיננסי והתאגידי העולמי.
אבל אם ניאו-פיאודליזם הוא אכן דרכו של העולם כיום, אם הפלוטוקרטיה המיליארדרית נמצאת במגמת עלייה, סביר להניח שמשמעות הדבר היא שדמוקרטיות ליברליות עשויות ללכת יותר ויותר לעבר צורות שלטון אוטוריטריות. מנהיגות ניאו-פיאודלית היא מה שנראה כנדרש על ידי כלכלות ה"הופעות" וה"פלטפורמה" שלנו.
האם זה אומר שהקפיטליזם האוטוריטרי של רוסיה וסין עשוי לייצג לא את היוצאים מן הכלל, אלא את עתידה של הדמוקרטיה הליברלית?
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
