רוני עינב, שחקנית תיאטרון גשר, היא מציגנית מאז שהיא זוכרת את עצמה. "מצאתי במשחק עולם קסום עם וריאציה אחרת של המציאות", היא מספרת. "עם דמויות שאני משחקת אותן, כמו ליידי מקבת בעבר וכעת – כדלילה ב"שמשון", המחזה שרועי חן חיבר על-פי הרומן של ז'בוטינסקי, שנכתב בהשראת הסיפור התנ"כי, אני מגיעה למקומות שביום-יום אני לא מגיעה אליהם".
איזו דלילה את מביאה לנו?
"כפי שעולה מההצגה, בבימויו של נעם שמואל, היא מול שמשון, שאותו משחק שלומי ברטונוב, אישה מאוד אובססיבית וגם שורדת, מלאת קנאה וטינה, פאם פטאל כזאת ופתיינית. עזר לי לעצב את הדמות שלה זה שעשיתי באוניברסיטת חיפה את ההתמחות לתואר שני בדרמה-תרפיה, כשבקרוב אתחיל לעבוד כמטפלת לצד המשחק. להצגה יש קשר אסוסיאטיבי למה שקורה היום ואפשר להסיק ממנה שכוח הוא לא חזות הכל".
כשאת יורדת מהבמה ויוצאת אל המציאות, מה קורה?
"מאז 7 באוקטובר כל מפגש עם המציאות הוא קשה וכואב ואני מרגישה כמו בבועה, כשאני מרוכזת בתפקיד. החזרה למציאות מתכתבת עם ההצגה בכל מיני אופנים".
עינב, 35, נתנייתית במקור, בת של מטפלת ומהנדס אלקטרוניקה, למדה מגיל רך למדי בלט, הייתה בחוג דרמה מכיתה א' וכלא מעט מילדי עירה עברה דרך "הבוסתן", חממת הכישרונות של מיקי וזאביק מרין. לאחר שלמדה בתיכון האמנותי "תלמה ילין" ושירתה בצבא כמורה-חיילת, היא למדה במגמת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, "שם מצאתי בית חם ואוהב" עם תפקידים ראשיים דוגמת פולי פיצ'ם ב"אופרה בגרוש" והכלה ב"חתונת הדמים". לאחר לימודיה שם שיחקה ב"מדיטק" ובהמשך קטפה את פרס השחקנית הטובה בפסטיבל חיפה להצגות-ילדים.
היא על הגשר קרוב לתשע שנים וחלק מהמגמה המתמשכת של הצמחת כנפיים צבריות לתיאטרון הרוסי ביסודו שבו מצאה לדבריה בית חם ואוהב. "אני מלאת אהבה אליו ואל החומרים שבהם הוא מטפל לאחר שהמייסד שלו, יבגני אריה, השאיר מאחוריו מורשת מפוארת של תיאטרון", היא אומרת. "עד היום, כשאני מקבלת בו תפקיד חדש, יש לי רצון להוכיח שאני ראויה לשחק עם שחקנים מדהימים כאלה".
עינב החלה את המרוץ שלה בתיאטרון גשר בנסיבות דרמטיות. זאת, כשעשתה את צעדיה הראשונים בהחלפה בתפקיד דסי בהצגה "כפר" מאת יהושע סובול ואת ההיכרות עם השחקנים ערכה בטיסה למסע הצגות של גשר בסין. "זה היה מטורף איך שהקהל הסיני היה מחובר רגשית להצגה הזאת", היא מתפעלת. "משהו בהוויה של חברה מתהווה בכפר קטן תפס אותם".
