בתגובה להרג הנורא של חמאס של כ-1,400 ישראלים ב-7 באוקטובר, ישראל כיוונה את רצועת עזה באחת ההתקפות הצבאיות ההרסניות ביותר של העידן המודרני. עד היום השישי, לפי אנליסט המזרח התיכון צ'ארלס ליסטר, ישראל הטילה יותר מפי שניים יותר פצצות על אזור אזרחי צפוף זה מאשר הקואליציה האנטי-אסלאמית של המדינה הטילה בחודש על שטח גדול פי 126. עד היום התשיעי, ישראל פגעה ב-2.2 מיליון אזרחים בשווה ערך ל"רבע פצצה גרעינית", לפי ה-Euro-Med Human Rights Monitor. עד היום ה-19, ההפצצה הרסה או גרמה לנזק חמור לפחות 200,000 יחידות דיור או 45% ממלאי הדיור בעזה, והותירו כ-629,000 אזרחים לחסות ב-150 מקלטי חירום שיועדו על ידי האו"ם. עד היום ה-23, ישראל הרגה יותר מ-8,300 בני אדם, בהם 3,400 ילדים, ופצעה 20,240, בעוד ש-1,800 נוספים נותרו נעדרים או לכודים מתחת להריסות. ההפצצה לוותה בניתוק מים, חשמל, מזון, תרופות ודלק – צורות של ענישה קולקטיבית שאינן חוקיות לפי החוק הבינלאומי.
אמנם האכזריות של המערכה הצבאית של ישראל היא חסרת תקדים, אבל ההיגיון המניע אותה לא. מדען המדינה בועז אצילי ואני תיעדנו נהגים דומים בספרנו משנת 2018 "כפייה טריאדית: הכוונה של ישראל למדינות המארחות שחקנים לא-מדינתיים". ישנה היסטוריה ארוכה של שימוש של ישראל בענישה קולקטיבית נגד אזרחים פלסטינים, דה-הומניזציה והכחשת עמות פלסטינית ועקירה כפויה כאסטרטגיות מלחמה. אבל יש גורם מפתח נוסף שמעצב מדוע, איך ונגד מי ישראל השתמשה בכוח צבאי: מה שמדענים פוליטיים מכנים "תרבות אסטרטגית", או המערכת המושרשת של אמונות, ערכים, הנחות, הרגלים ופרקטיקות ממוסדות שמעצבת את האופן שבו מדינות מתקרבות לעימות.
במשך 40 השנים הראשונות למדינתה, הדוקטרינה הצבאית של ישראל הייתה מכוונת למלחמות עם מדינות אחרות. עם זאת, בתחילת שנות ה-90, האתגרים העיקריים שלה כבר לא היו צבאות קונבנציונליים אלא שחקנים לא ממלכתיים. שינוי בחשיבה ובהתנהגות של ישראל בא לידי ביטוי עם מסעות הפצצה על לבנון בשנות ה-90 ופעולות תגמול נגד האינתיפאדה הפלסטינית השנייה בשנות ה-2000. התגבשה תרבות אסטרטגית שעברה משימוש בכוח צבאי להשגת יעדים ספציפיים בשטח לדאגה עזה לגבי הופעת חולשה. הספר שלנו עוקב אחר מספר מאפיינים מדאיגים בתרבות האסטרטגית המתפתחת הזו, שכולן מגיעות לשיאים מפחידים במלחמה הנוכחית.
הראשון הוא אמונה בתועלת המובנית ולא אינסטרומנטלית של פעולות צבאיות. נדבך מרכזי בתורת הביטחון של ישראל תמיד היה הרתעה: שימוש או איום בכוח כדי לשכנע יריבים לא לקרוא תיגר על ישראל כי העלויות יהיו גבוהות. מאז שנות ה-90, ישראל אימצה יותר ויותר את ההיגיון שכאשר ההרתעה שלה נכשלת – כפי שנכשלה ב-7 באוקטובר – יש צורך באלימות גורפת עוד יותר כדי לשקם את ההרתעה הזו. עם זאת, במשך עשרות שנים, היעילות של תגובות ענישה קיצוניות הונחה יותר מאשר הוערכה ביקורתית. חקר אמיתי של אפשרויות לא צבאיות כמעט ונעלם. החבטות באויב – "להמטיר אש גיהנום", כפי שהביע זאת ראש הממשלה בנימין נתניהו בשבוע שעבר – הפכה לפתרון לכל בעיה. זו מטרה בפני עצמה.
המאפיין השני הוא הצדקה של פעולות תגמול צבאיות בנימוקים מוסריים כמו אסטרטגיים. אמונתה של ישראל כי מוצדק להשתמש בכוח צבאי, גם תוך הפרה של דרישת המידתיות המשפטית הבינלאומית, נעוצה בתחושתה ההיסטורית של פגיעות קיומית ובשכנוע שהימין לצדה במאבק נגד אויבים הנחושים להשמדתה. האמונה הזו בצדקת עצמה אמנם מחלחלת זה מכבר את התרבות האסטרטגית של ישראל, אבל היא קיבלה גוון מוסרי סוחף יותר עם הזמן. ואכן, הרציונל המנחה את הפעולות הצבאיות עבר יותר ויותר מ"היגיון ההשלכות" (פעולה רציונלית המחשבת תשואות צפויות מבחירות חלופיות) ל"היגיון ההתאמה" (שבמסגרתו הפעולה מבקשת להגשים נורמות חברתיות לגבי מה טוב וראוי). זה בא לידי ביטוי במלחמה הנוכחית, שנתניהו תיאר כמאבק של "טוב על רע, אור על חושך". תועלת אסטרטגית היא אפוא לא הרציונל היחיד, או אולי אפילו העיקרי, לכוח צבאי. במקום זאת, ישראל מפגיזה את האויב כי היא טוענת שהיא מוצדקת לעשות זאת.
מאפיין שלישי של התרבות האסטרטגית הישראלית הוא היעדר ניואנסים או בידול במטרות הכוח הצבאי. באופן עקרוני, הצבא הישראלי תומך ברעיון של "תפור" מדיניות ההרתעה כדי לתת מענה לנסיבות ספציפיות. אולם בפועל, ישראל פנתה יותר ויותר לכוח גורף, חסר הבחנה ואכזרי ללא תשומת לב משמעותית להקשר, לסיבות השורש או למניעי הסכסוך האמיתיים. במשך יותר מעשור, זה מוצג במופעים חוזרים ונשנים של כוח צבאי מכריע בעזה, שאליטות ביטחוניות מתייחסות אליהם כ"כיסוח הדשא". המטאפורה מספרת. לדשא אין לא רגשות ולא אינטליגנציה. כל עוד הדשא חי, הוא נועד לצמוח; הדבר היחיד שיכול להגביל את צמיחתו הוא לקחת מעת לעת להב כדי לקצר אותו. בשימוש באנלוגיה זו, הממסד הביטחוני של ישראל מצביע על כך שאויביה בלתי ניתנים להרתעה ומלחמתם בלתי נמנעת. הוא אינו שוקל ברצינות את המניעים שלהם או את האפשרות שהם עשויים להגיב לתמריצים מלבד אלימות.
המצור הנוכחי על עזה עבר מכיסוח עשב לעקירתו לחלוטין. ואכן, הכרזתו של שר הביטחון יואב גלנט כי ישראל "נלחמת בחיות אדם" מצביעה על מטאפורה ביולוגית מבהילה עוד יותר. זה לא רק מציב את כל עזה כמטרה הוגנת, אלא גם פורס רטוריקה דה-הומניזית מהסוג שהחוקרים הכירו זה מכבר כרצח עם.
בהיסטוריה שבדקנו בספרנו, הגיעו שלושת היסודות הללו לשיאם ב"תורת הדחייה". תפיסה זו, שנקראת על שם ריסוק פרבר דהייה של ביירות על ידי ישראל במהלך מלחמתה הקפואה ב-2006 עם חיזבאללה, תומכת בשימוש מוחץ ובלתי פרופורציונלי בכוח כדי להעניש ולהרתיע תוקפים, כמו גם הרס של תשתיות ממשלתיות ואזרחיות. כפי שתיאר האלוף במיל' גדי אייזנקוט את המודל:
מה שקרה ברובע דהיא… יקרה בכל כפר שממנו יורים על ישראל. … נפעיל עליו כוח לא פרופורציונלי ונגרם שם נזק והרס רב. מבחינתנו, אלה לא כפרים אזרחיים, הם בסיסים צבאיים.
ההפצצה הנוכחית של כפרים, עיירות, בתי חולים, טלקומוניקציה ועמודי תווך אחרים של החיים האזרחיים בעזה היא "דוקטרינת הדאחיה" שהועצמה במידה בלתי נתפסת עד כה. מונעת על ידי תרבות אסטרטגית המעוררת הצדקות מוסריות לכוח צבאי קיצוני ובלתי מובחן כמטרה בפני עצמה, מסע הענישה הנוכחי של ישראל הוא בעל תועלת ביטחונית מפוקפקת. ישראל ביצעה ארבע מלחמות הרסניות נגד עזה, ב-2009, 2012, 2014 ו-2021, במטרה להרתיע או להביס את חמאס. אבל במהלך השנים הללו חמאס רק השתכלל ביכולותיו וחצוף יותר במאמציו, כפי שהדגימה המתקפה ב-7 באוקטובר. גם אם ישראל תצליח כעת להרוס את חמאס כארגון, היא מסתכנת בחיזוק חמאס כאידיאולוגיה וביטוי לנחישות הפלסטינים להילחם בכיבוש ובשעבוד.
ההישג היחיד של ההתקפות הקודמות של ישראל על עזה, שלא לדבר על המצור בן 16 השנים שהאו"ם קבע כמי שהופך את המובלעת ל"בלתי ראויה למגורים", הוא סבל בלתי יתואר של מיליוני אזרחים פלסטינים והישנות הבלתי נמנעת של מלחמה נוספת. כך גם היום. הפצצות, מצור, עקירה כפויה ושלילת גישה הומניטרית עשויים לספק את הרצון לנקמה, אך פעולות אלו אינן יכולות להביא לביטחון הישראלים. כל עוד ההגדרה העצמית נשללת, ההתנגדות הפלסטינית תימשך, בין אם מדובר בצורות קטלניות יותר ויותר של אלימות שהודיעו על ידי המתקפה האחרונה של חמאס או בשלל הצורות הלא אלימות שהפלסטינים גם נטלו על עצמם במשך למעלה ממאה שנה.
אין פתרון צבאי לבעיה הפוליטית הבלתי ניתנת לצמצום של שני עמים המבקשים לחיות בחופש ובכבוד על אותה פיסת אדמה קטנה. ביטחון דורש שלום, שניתן להשיג רק באמצעות תהליך משא ומתן משמעותי המבוסס על כיבוד החוק הבינלאומי וזכויות האדם של כל העמים.
הירשם לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל את הסיפורים שלנו בתיבת הדואר הנכנס שלך.
