לקח לי המון זמן, יחסית, לכתוב את הביקורת על הפואטרי סלאם שראיתי במוצאי שבת האחרון. זה לא, חלילה, כי לא היה מה לכתוב, אלא בדיוק להפך – התרגשתי והרגשתי כל כך הרבה, שהיה מאתגר לסדר את המחשבות כדי לנסות ולהסביר מה היה שם.
אבל רגע, למי שלא מכיר – מה זה פואטרי סלאם? מדובר בתחרות שירה מדוברת שבה 6-8 משוררים מבצעים את יצירותיהם על במה, כשהשיפוט נעשה על ידי חמישה אנשים אקראיים מהקהל. התחרות הנוכחית היא אירוע הגמר של תיאטרון האינקובטור, אליה הגיעו שישה פיינליסטים שנבחרו מתוך כ-50 משתתפים במוקדמות: ירדן בר אל, טמיר אהרוני, בניה הלוי, מודי רוטנברג, נילי אושרוב ונועם לביא.
אירועי שירה מדוברת היו בועטים כאן כבר לפני עשור, ואגיד שהמציאות השתנתה גם כאן. כנערה כמעט וידעתי לדקלם את "הלוואי שהיה לי בן הומו" ואת "החבר'ה מהשכונה החדשה", ועקבתי בדרך כזו או אחרת במעלליהם של ג'ימבו ג'יי ועמית אולמן שהחלו מהז'אנר. הרגשתי שהקסם והאייקוניות שבקטעים שהיו בעבר, קצת אבד.
כי הספוקן, שזכרנו כבועט ועצבני, ושנגע בחייהם האישיים והפרטיים של הכותבים, הפך ליותר לאומי בחסות המלחמה. הוא בעצם שינה צורה. קינות פרטיות הפכו לקולות שמשקפים את המצב במדינה. הייתי בטוחה שאני באה לערב ספוקן חביב, כמו שזכרתי לפני כעשור – והגעתי לערב מחתרתי ואחר.
כך, ששת המשוררים עלו בזה אחר זה, והצליחו באופן בועט וישר לבטן לתאר את מציאות המלחמה שנקלענו אליה בצורה שסחפה אותך. זה התחיל בשקט מופתי של 98 שניות שהזכיר את החטופים שעדיין בעזה, והמשיך בערב שלא נתן לך לשכוח לרגע את המצב.
- הראשון שהופיע ירדן בר אל, שהחל להופיע רק בשנה שעברה והגיע עד לשני הגמרים האחרונים. בקטע מדהים שמשלב רפרנסים לבובספוג, הוא שיתף באופן יפהפה איך הגברים, גם המיליטנטיים שבנינו, כנראה היו רגישים פעם. או בקיצור הוא הזכיר לי, שגם ניר דבורי ראה בובספוג פעם. הקטע השני שילב בין שנאתו לסטרייטים, עקרון הכרעת הרוב ויאיר לפיד. את שלושתם הוא שילב בצורה יוצאת דופן שיצא לי לחשוב עליה לא מעט אחר כך.
- נילי אושרוב, הבאה בתור, היא אמא לשלושה וסבתא לשישה, ולצערי, האישה היחידה שהופיעה. היא הגיעה לסלאם הגדול פעמיים ואיך שהחלה לדבר – הבנתי למה. באופן מהפנט הצליחה לסחוף עם סיפור חייה, כדור שני לשואה, ולא יכולתי להפסיק להקשיב. בפחות משלוש דקות הנציחה את הסיפור בצורה עוצרת נשימה. באופן צפוי ועדיין מרתק, קישרה את סופו למה שקורה בעזה, והביעה צער שהגיע מהלב. אפשר להסכים, אפשר לא – אבל היא מרתקת בכל מקרה. בנוסף, קנתה אותי לגמרי כשבקטע השני, דיברה בצורה מדויקת על כל "הלשעברים" שאנחנו רואים בחדשות, בטקסט שהלוואי וכל עורך חדשות ישמע ("הייתם בצבא, ואם אתם יודעים כל כך הרבה – למה לא יכולתם לעצור את זה לפני שהגענו למצב הזה?").
סוחפת. נילי אושרוב (צילום: גל גביש) - בניה הלוי כנראה הופיע בפעם הראשונה, וסחף את הבמה לגמרי. שני הקטעים שהופיע איתם היו קשים לי לעיכול, כשהראשון השווה בין כלבים למיעוטים, והשני דיבר על כך ששינה היא מוות. אני כותבת בקצרה, כי עדיף שבאמת תצפו. כן אגיד שהוא סוחף, מסקרן, ויודע מה הוא עושה – אבל נוגע בנושאים שהם טאבו, כל כך טאבו שהרגשתי את האוויר עומד וראיתי פרצופים לא נינוחים. לדעתי, זו אומנות.
- טמיר אהרוני, שגם זכה לבסוף ובצדק, יודע מה הוא עושה. בקטע שמשווה בין נסיעה ברכבת לירידה מהארץ, שמבחינתי חידש, בדרכו, את המושג ציונות לדור הנוכחי, ושבעצם שיתף מה גורם לו להישאר כאן. בקטע נוסף, שיתף בצורה מבריקה איך החיים האישיים שלו התלכדו עם המלחמה, כשבזמן שהוא הלך למרפאה לפוריות גברית, החל צבע אדום בעקבות חדירת כלי טיס עוין. סוריאליסטי משהו. לא הפסקתי לצחוק.
- שני הקטעים הנוספים שחשבתי עליהם הרבה לאחר מכן היו של מודי רוטנברג, שלהבנתי השווה את המדינה בת ה-76 שלנו, לאישה מבוגרת שנאלצה להתאשפז, ושכל יום נראה נורא – עד שהיום הבא יגיע, והיא מחכה לראות מה יקרה. הקטע הנוסף, שקשור במידה זו או אחרת, היה של נועם לביא ובו הוא שיתף על תרחיש מומצא שבו נוסעי רכבת מבינים שהם עומדים להתנגש בקיר, ומשתפים בכך את הנוסעים האחרים – שלא משתכנעים, מה שמחלק את הרכבת למחנות.
בקיצור, ערב קשוח. המציאות השתנתה. אני בספק אם הפואטרי סלאם יחזור ויספק לנו רגעים אייקונים כמו בעבר, ובכל מקרה, כן הרגשתי שהוא סיפק רגעים בועטים. זה לא אומר שהקטעים לא היו טובים, פשוט – שונים. בחלקם אומנותיים יותר, ובחלקם סיפוריים יותר. בכל מקרה, כולם ראויים להישמע, אבל רק דבר אחד היה חסר לי.
הורגש מאוד שכל הקטעים משקפים כאן צד אחד במדינה. אם לא אהיה פוליטקלי קורקט רגע, ממש הייתי שמחה לחוות גם דעה נוספת, כי הרי אין סיכוי שזו המציאות היחידה, ולראות, אולי, גם פואטרי סלאם של אנשים שדעותיהם הן ימין.
נוכחתי, בעזרת חברתי שהגיעה איתי, שגם הקהל היה שונה ממה שזכרתי לפני כעשור. "הקהל הרבה יותר מבוגר", היא אמרה לי. "מה, איפה כל הנערים והמורדים שהיו בקהל ושהקריאו, כמו שאנחנו היינו אז?", שאלתי אותה. "נלחמים", היא ענתה, והבנתי איזה ניתוק אפילו הייתה שאלת השאלה.
