במוצאי שבת שעברה, ימים ספורים לאחר שהמפגינים נגד המלחמה בעזה כבשו בניין באוניברסיטת קולומביה, התראיין כתב ערוץ 12 של ישראל. אריק אדמס, ראש עיריית ניו יורק. "מהי תגובתך לאנטישמיות ולמחסום הסטודנטים בבניין?" התחיל הכתב. הגדרתה של המחאות כהתפרעויות אנטישמיות שלטה בראיון, כשהיא לחצה על ראש העיר על "הקריאות שמושמעות בקמפוס נגד סטודנטים יהודים, נגד הציונות, נגד ישראל". אדמס אימץ את הנחת היסוד ללא הסתייגות נראית לעין. "מעולם לא הייתי עד, בתקופתי, להפגנות מסוג זה, שבהן ראית רמה כה גבוהה של אנטישמיות מנרמלת, חוגגים ארגון טרור כמו חמאס – זה לא מי שאנחנו", אמר.
במשך שבועות, כאשר מפגינים התאספו במאהלים בקולג'ים אמריקאים, התקשורת הישראלית תיארה את המפגינים באופן שגרתי כ"פרו-חמאס", כ"אנטישמיות" וכ"מתפרעים". (אתר חדשות מוביל לחרדים, שלא מסתפק בבחירת שם תואר אחד, דיווח לאחרונה על מעצרם של "עשרים מפגינים פרו-פלסטינים, תומכי חמאס, אנטישמיים"). הטון לעתים קרובות זועם וגם לועג באופן מוזר; המפגינים מוצגים כמתנצלים מסוכנים של חמאס וגם כאנשי דור Z, שאוהבים יוגה, מופעלים בקלות, שלא הצליחו למצוא את פלסטין על המפה. כתבה בעיתון הפיננסי גלובס דחה את התסיסה כפי שנוצרה, והכריזה: "ההפגנות האנטישמיות בקמפוסים בארה"ב, הכוללות אלימות נגד סטודנטים יהודים, הסתה לרצח עם, הצדקה לאונס והטרדה חמורה, אינן מחאה ספונטנית". אתר החדשות הפופולרי ynet התחיל דיווח על האולם הכבוש בקולומביה עם שלל איומים: "פטישים, סכינים, מסכות גז, חבלים".
ביום ראשון הקרוב, ערב יום השואה, ראש הממשלה בנימין נתניהו נראה היה שהשוו את ההפגנות הפרו-פלסטיניות לליל הבדולח – הלילה הנורא ב-1938 שבו המון אנטישמי תקף יהודים ברחבי הרייך הגרמני. אין זה מפתיע לשמוע את נתניהו פורס רטוריקה נלהבת מסוג זה; זה משרת את האינטרסים הפוליטיים שלו להפנות את תשומת הלב של העולם ממדיניותו ואל המפגינים. מפתיע יותר שישראלים מתונים אימצו את תפיסת ההפגנות הזו. "בלתי נסלח מה שקורה בקמפוסים של המכללות האמריקאיות", יאיר לפיד, מנהיג האופוזיציה בישראל. כתבתי ב-X לפני שבועיים, כשההפגנות התגברו. "זו אנטישמיות, זו תמיכה בטרור, זו תמיכה בחמאס שרצח להט"בים ומדכא נשים". סוג זה של השקפה בינארית הוא מסוכן. היא לא מצליחה להכיר בבעיה מהותית: הנהגת ישראל, ממשלת הימין הקיצונית ביותר בתולדות המדינה, מעמידה לדין מלחמה בלתי ניתנת לזכייה שגבתה ברובה המכריע את חייהם של נשים וילדים, תוך השמדת אדמתם.
מה שבטוח, חלק מהמפגינים לַעֲשׂוֹת להשתמש בשפה אנטישמית. לאחרונה אסרה קולומביה את חימני ג'יימס, מנהיג התנועה הפרו-פלסטינית, מהקמפוס לאחר שהתפרסמו דיווחים לפיהם הוא אמר למנהלים "להיות אסיר תודה על כך שאני לא סתם יוצא ורוצח ציונים". סרטונים מראים מפגינים בקולומביה יוצרים שרשרת אנושית כדי לגרש אנשים שהם כינו ציונים. וחלק מחברי התנועה תומכים בגלוי בחמאס. (ליד האוניברסיטה נתפס אחד כשהוא צועק "אנחנו חמאס!" על צעיר שהיה עטוי דגל ישראל ולובש כיפה.) חלק ממנהיגי המחאה סירבו לגנות את חמאס על הזוועות של 7 באוקטוברכאשר הוא הרג בערך שתים עשרה מאות ישראלים ו לקח כמאתיים וחמישים בני ערובה, בטבח הקטלני ביותר ביהודים מאז השואה. בסמוך לאחר הפיגועים, יותר משלושים קבוצות סטודנטים בהרווארד תמכו בהצהרה שהטילה על ישראל "אחראית מלאה לכל האלימות המתהווה". סניף קולומביה של סטודנטים למען צדק בפלסטין, יחד עם קבוצת הפעילים קולומביה יהודית לשלום, שיבחו את החמושים של חמאס על "מתקפה נגדית נגד המדכא המתנחלי-קולוניאלי שלהם".
אולם ההצהרות המתועבות הללו אינן צריכות להסיח את הדעת מהקביעה המוסרית הבסיסית של מפגיני הקמפוס. מאז ה-7 באוקטובר, כוחות ישראליים בעזה הרגו יותר משלושים וארבעה אלף בני אדם. שלשום שלחה ישראל טנקים לתוך העיר רפיח שבדרום המדינה, שם יותר ממיליון העזתים העקורים חוסים, והורה למאה אלף מהם להתפנות. המפגינים קוראים להפסקת אש ולהפסקת הרג חפים מפשע. הרטוריקה שלהם יכולה להיות מדאיגה, כמו כשהם מציעים שייסוד ישראל היה חטא מטבעו ושישראלים צריכים לכן – מה, בדיוק? לְהֵעָלֵם? אבל הפגנות נועדו לעורר, לזעזע עוברי אורח מתוך שאננות. זו תבוסה עצמית להציע שהדרך היחידה לעסוק בהם היא בכוח.
צילום מאת סקוט אולסון / Getty
כבר עכשיו, הפילוג בין צעירים יהודים אמריקאים לישראל הולך ומתרחב. כשהתקשורת הישראלית צובעת את כל מפגיני הקמפוס, שחלקם יהודים, כמתנצלים של חמאס, זה מסתכן בהפיכת הפער הזה לבלתי עביר. הסטודנטים דורשים מהאוניברסיטאות שלהם להיפטר מהשקעות הקשורות לישראל – ולהציב אותה לצד דרום אפריקה ודרפור בתקופת האפרטהייד, שני מקומות נוספים שמהם נפטרו האוניברסיטאות האמריקאיות. גם אם המנהלים יסרבו לקבל את הדרישות הללו, אקדמאים ישראלים כבר עומדים בפני חרם חסר תקדים, בעוד מוסדות התרבות במדינה נמנעים מעבר לים.
ישראל, אם כן, נמצאת בסיכון לאבד בריתות אסטרטגיות חיוניות. הנשיא ביידן, הרבה יותר ממנהיגי עולם אחרים, שמר על תמיכה איתנה בישראל, אבל יש סימנים שאפילו זה מתחיל להשתולל. בשבוע שעבר הוא עצר משלוח של יותר משלושת אלפים פצצות לישראל על רקע החששות הגוברים מהתנהלותה במלחמה. אלא אם ישראל תחליף את ממשלתה ותהפוך את מסלולה, היא עלולה להפוך לפריה עולמית.
אבל הפוליטיקאים בישראל, והתקשורת המרכזית שלה, לא מתחשבים בשינויים האלה. כל היבט בחיים האזרחיים, כולל הכלכלה, כפוף למלחמה. ביום שלישי התפרסמו דיווחים על כך ששר האוצר מהימין הקיצוני בישראל, בצלאל סמוטריץ', סירב שוב ושוב להיפגש עם נתניהו כדי לדון כיצד להוריד את המחירים הנקיים במדינה. סמוטריץ' הסביר כי הוא ניסה לאלץ את נתניהו להרחיב את התקדמות הצבא בעזה: "קודם כל צריך להיכנס לרפיח ואז לדאוג למחירי הדלק". (סמוטריץ' הכחיש את הדיווחים.) ישראל החלה את פלישתה לרפיח מאוחר יותר באותו יום.
למהדורות החדשות הישראליות יש כעת סיסמה מקובלת בראש המסך: "ביחד ננצח". התקשורת מלאה בסיפורים הבוחנים מחדש את פיגועי ה-7 באוקטובר: האכזריות של התוקפים; ההתרסה והעקירה בעקבותיהם; הניצולים, העקורים, האלמנות והיתומים. יש צורך בדחיפות להעיד על הפיגועים. כך גם תיאור, בכנות ובשקיפות, את מעשיהם של כוחות ישראליים בעזה ושל מתנחלים יהודים בגדה המערבית – "להסתכל לכיבוש בעיניים", כמוטו של תנועת השלום. אף מנהיג ישראלי עדיין לא התבטא באופן משכנע על הטראומה של הפלסטינים או הביע דאגה אמיתית לחייהם. התשובה לתמונות של תינוקות שנשלפו מההריסות בעזה, שערם אפור מאבק ועיניהם פרועות מפחד, לא יכולה להיות "מה עם ה-7 באוקטובר?"
כשהמלחמה מוצגת בחדשות הישראליות, היא לעתים קרובות מנקודת מבטם של חיילים ישראלים – לפעמים פשוטו כמשמעו, בצורה של צילומי קרב ממצלמות הקסדה שלהם. (הארץאשר, יחד עם +972 מגזיןהפיק דיווחים ראויים להערצה על הצד הפלסטיני של הסכסוך, נקרא לעתים קרובות בגידה על ידי תומכי הממשלה.) או שהוא מקופל לסיפורים על מצבה של ישראל, במילים של דונאלד טראמפ, "מפסידים במלחמת יחסי הציבור". האחיזה הנפוצה בישראל היא שיש לנו כישלון של הסברה, או קשרי תקשורת. כאילו המספר העצום של הנפגעים העזתיים, הרעב המתפשט בצפון הרצועה וסירובה של הממשלה לדון באסטרטגיית יציאה היו בגדר אי נוחות בלבד, מצב שייפתר מעצמו אם רק ניתנה לנו הישראלים במה להסביר את עצמנו. .
