לרגל 30 שנה ליציאת סרט הקאלט "פריסילה מלכת המדבר", תיאטרון "הבימה" עולה על דראג עם אחת ההפקות הכי שאפתניות שנראו כאן, בהשתתפות קאסט ענק קאסט ענק של עשרות שחקנים, רקדנים ומלכות דראג.
לנעלי העקב של ברנדט, אישה טרנסית ומלכת דראג מזדקנת, נכנס יחזקאל לזרוב (שחולק את התפקיד עם צביקי לוין), שנראה שרק חיכה שמישהו יקרא לו לעלות על הנש. לזרוב, שלרוב מגלם דמויות רציניות וקודרות, זוהר בכל רגע שהוא על הבמה בפיאה הבלונדינית והשמלות המרהיבות, וגורם לתפאורה וקיטונות הנצנצים להחוויר.
לצידו מככבים לי בירן ועידו רוזנברג (שיחלקו את תפקידו של טיק) ומיכאל בן דוד. לי בירן, השם שכנראה מוכר ביותר למי שאינם שוחרי תיאטרון, מתווך בין שתי הפרסונות הגדולות מהחיים של אדם (בן דוד) וברנדט, שפער הדורות ביניהן גורם להן להתנגש תדירות. אליהם, מצטרפות שלוש דיוות כשחקניות חיזוק – עדי כהן, אילי עלמני, רויטל זלצמן, לקולותיהן האדירים עושות המלכות ליפסינק. שלושת הדיוות רתומות לבמה קטנטנה שמשתלשלת מתקרת האולם, והן מרחפות מעל מלכות הדראג כמו פסלים מזמרים, מה שגורם לבמה באולם רובינא להיראות ענקית.
ההצגה חייבת להימשך
סיפורן של שלוש מלכות הדראג, שחוצות את מדבריות אוסטרליה כדי להופיע בקזינו נידח, היה בזמנו פורץ דרך בייצוג הגאה שלו, ולכאורה זרמו הרבה מים בנהר בשלושת העשורים החולפים. אלא שבישראל של 2025, שהולכת ונעשית שמרנית יותר, והלהט"בופוביה הרימה בה את ראשה, הבחירה ב"פריסילה" מרגישה שוב חתרנית ולא מובנת מאליה.
"הבימה" לא חסכו בהוצאות, וכמיטב המסורת ההפקה כוללת תלבושות מרהיבות שמתחלפות בכל סצינה (לפעמים במהלכה) ונעות בין שמלות נצנצים מסנוורות לאאוטפיטים מצועצעים וגם שמלה אחת שעשויה כולה בננות. לרגע אחד, כמעט אפשר לשכוח שאנחנו בישראל ולא בברודווי או בווסט אנד הלונדוני.
אבל הרגע הזה לא נמשך זמן רב. קשה היה להתעלם מהתזמון שבו התקיים ערב הבכורה הנוצץ והחגיגי – היום ה-600 למלחמה. בפתח ההצגה מפצירה ההפקה בקהל שלא להתעדכן בחדשות במהלך ההצגה, אבל בזמן שאנחנו זמנמנו את להיטי הפופ והדיסקו בבועה הוורודה שלנו, במרחק כמה דקות הליכה עשרות מפגינים נעצרו לאחר שפשטו על מטה הליכוד במצודת זאב, והניפו מהחלון את דגלי קטאר (האיש שישב בשורה לפניי לא התאפק ובדק את הפוש, נדרך ולחש לחברו "זה ממש קרוב לכאן").
זוהי אינה הערה בגנות ההפקה, אחרי הכל בדיוק על זה נאמר ש"ההצגה חייבת להימשך". כמובן שההפקה היא בבחינת אצבע משולשת לא רק לממשלה החשוכה והמקום שהיא מנסה לגרור אותנו אליו, אלא גם לגבריות המיליטנטית ולתרבות הגנרלים שנמצאת בכל פינה. בכל זאת, קשה היה לי (ואולי גם לאחרים בקהל) לשקוע באמת בפסטיבל האהבה הצבעוני הזה.
לאורך כל הצפייה צפה בי שוב ושוב המחשבה, שאולי אם לא הייתה עכשיו מלחמה ואויב אכזר יותר לטפל בו (אם כי, יש שיאמרו שאנחנו יותר מסוכנים מדאעש), היה מתארגן קומץ אלים וחסר דימיון שמפגין נגד התועבה; שלפני עשור "פריסילה" הייתה נחשבת לאסקפיזם טהור. אז הייתה זו תקופה שהקהילה הגאה הייתה שרויה באופוריה, שאוטוטו השוויון כבר כאן. היה קשה אז לתאר (למרות רצח שירה בנקי, למרות הטבח במועדון ה"פולס" בפלורידה, למרות אינספור התבטאויות מזעזעות מצד אישי ציבור) שנחזור לאחור. האם בעוד עשור בכלל יעלה מחזמר כזה בארץ הקודש?
כאשר הצלחתי לדחוק את המחשבה הזו לאחורית הראש, התגנבה מחשבה נוספת על מחזמר צבעוני ונוצץ – קברט, שמתאר את מועדון "הקיט קט" בברלין, בימיה האחרונים של רפובליקת ווימאר. אחרי מלחמת העולם הראשונה, פרחה בגרמניה, ובברלין בפרט, תרבות גאה מוחצנת. ברקע שירי הקברט העליזים, המחזמר (שהופק גם כסרט בכיכובה של לייזה מינלי) חושף את האופוריה וההדוניזם של אותה תקופה, וגם הכחשת צעדיו הראשונים של המשטר הנאצי.
סאלי בולס מפזזת על חיי האהבה הכושלים שלה, ומנחה הערב מפציר בקהל להשאיר את הצרות שלו בחוץ כי כאן החיים יפהפיים, ובאותו זמן – בכיכרות כבר החלו לשרוף, בין היתר, את ספריו של הרופא והסקסולוג היהודי מגנוס הירשפלד, שהיה אחד הקולות הבולטים של התקופה ללגליזציה של יחסים חד-מיניים.
אז, לא, "פריסילה" הוא לא אסקפיזם טהור. קשה במיוחד בימים אלו להשאיר את המציאות בחוץ, אבל כשמצליחים להתמסר בלי רגשות אשמה – מדובר בהפקה מושקעת שעשויה היטב בכל מישור: מהתלבושות המטורללות שגונבות לעיתים את ההצגה, ועד הכוריאוגרפיה והביצועים הקוליים שמתואמים באופן כמעט מושלם. היא סוחפת, מצחיקה ומהנה בטירוף. רק שלא נשכח שאסקפיזם הוא תמיד כפסע מהדחקה.
