שיחה עם צחי נוי תופסת אותו בסיום יום מפרך של חזרות גנרליות, ממש לפני עלייתה של הצגת הילדים החדשה בכיכובו, “פינוקיו". נוי מופיע שם לצד מיכל ינאי, 30 שנה אחרי שנפגשו בפעם האחרונה על בימת התיאטרון במחזמר הלהיט “הקוסם".
“אני מגלם את סבא ג’פטו, תפקיד מעולה ומרגש, שמתאים לי מאוד", נוי אומר. “זה תפקיד קומי, ולא גרוטסקי. תפקיד מאוד אנושי. סבא ג’פטו הוא אדם ערירי, שאף פעם לא התחתן, אין לו ילדים והוא גר באיזו בקתת עץ בעיירה. כל מה שיש לו בחיים הוא הבובות שהוא בונה, ביניהן פינוקיו, שהופך להיות הילד שאף פעם לא היה לו. עשיתי כל מיני דמויות בחיים שלי, וזו דמות שמאוד רציתי לשחק. אני שמח שהבמאי המוכשר בר קדמי ליהק אותי לתפקיד הזה. ההצגה כוללת גם שירים נפלאים שאני שר, מאת פיני עדן והמוזיקאי אילן גלבוע. אני נהנה מכל רגע בחזרות, וגם מהעבודה עם כל השחקנים והשחקניות המוכשרים מאוד".
איך זה לחזור לשתף פעולה עם מיכל ינאי אחרי כל כך הרבה שנים?
“שנים לא ראיתי את מיכל או דיברתי איתה, אבל ברגע שידענו שאנחנו עובדים באותה הצגה, התחלנו להתכתב. אני מאוד מעריך אותה ואת הכישרון שלה. היא מקסימה".
הצגות ילדים הן חלק מרכזי בעשייה שלך כבר עשרות שנים. משהו השתנה עם הזמן בקהל הילדים?
“הילדים של היום אוהבים תוכן ופתוחים יותר לתוכן. יש להם המון אינפורמציה על כל דבר, ויש הרבה אינטליגנציה רגשית בחיים שלהם. גם הילדים של אז היו אינטליגנטים, אבל הייתה יותר נאיביות. הילדים היום חשופים להמון תוכן. ילד שאין לו טלפון נייד היום הוא לא ילד. זה הדבר הכי חשוב בחיים שלהם. הם כל היום עם זה, משתמשים במדיות החברתיות, זה גם מעלה מאוד את סף הגירוי שלהם לתכנים. לשחקן, זה מאתגר".
אנחנו בתקופה שלא הכרנו. במה שונה העבודה על הצגת ילדים היום?
“אני בן 71, ושירתי בלהקת גולני במהלך מלחמת יום הכיפורים, ככה שראיתי וחוויתי הכל, אבל אף פעם לא הייתה תקופה כזו. המצב כל כך קשה ובלתי נתפס. אני מוכרח להודות שהעבודה שלי ב’פינוקיו’ היא אסקפיזם נהדר. אני נמצא בחזרות אינטנסיביות מהבוקר ועד הלילה, וכל הזמן הזה אני לא מתעסק בחדשות, לא נכנס לקרוא חדשות באינטרנט, אלא מתנתק".
איפה היית ב־7 באוקטובר?
“בצילומי סרט בווינה. כשיצאתי למרפסת לעשן, הבת שלי צלצלה וסיפרה לי שיש מלחמה. הטלפון כמעט נפל לי מהיד. הייתי בשוק. יומיים אחרי זה כבר הייתי בארץ והבנתי את גודל האסון. זה גמר אותי".
קורה פעם בדור
נוי, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, זכה לתהילת עולם בשנת 1978 כשהחל לגלם את דמותו של יודל’ה בסדרת סרטי “אסקימו לימון" המצליחה. “כשהסרט הראשון בסדרה היה מועמד לזכייה בפרס הסרט הזר בפסטיבל ברלין, נסעתי לפסטיבל על חשבוני כי השחקנים לא הוזמנו", נוי מספר. “לקחתי הלוואה מהוריי כדי לקנות כרטיס טיסה".
"ברגע שהציגו את הסרט, עליתי לבמה והקהל התחיל למחוא כפיים ולצעוק ‘בראבו’. בגרמניה, מנחם גולן הפגיש אותי עם סם ויינברג, שקנה את זכויות ההקרנה של הסרט בגרמניה. הוא החתים אותי על חוזה ל־11 שנים, והשתתפתי בהרבה סרטים שם. העובדה שאני דובר גרמנית סייעה לי. מאז, הקשר המקצועי שלי עם תעשיית הבידור הגרמנית לא ניתק. גם שם יודל’ה הוא מותג".
בעבר אמרת שיודל’ה רודף אותך. מה אתה מרגיש כלפי הדמות היום?
“הדמות הזו מלווה אותי, לא רודפת אותי. עשיתי עוד הרבה דברים חוץ מיודל’ה. כשהסרט הראשון בסדרת ‘אסקימו לימון’ יצא לא האמנתי שהדמות תהפוך לכזו נערצת. לא התכוננתי לזה שלא אוכל ללכת ברחוב. זה קורה פעם בדור, דבר כזה".
אתם בקשר, השלישייה?
“אני ויפתח קצור בקשר טוב מאוד. אנחנו חברים טובים".
השנה נוי סגר מעגל אישי כשהוציא בגרמניה את האוטוביוגרפיה שלו, “אני שונא את אסקימו לימון" (בתרגום מגרמנית). “בחרתי את השם הזה כי ידעתי שהוא יעורר סקרנות", הוא מודה, “למרות שכמובן אני לא שונא את הסרט הזה. הוא שינה את החיים שלי. במקור, הרעיון שלי היה להוציא אוטוביוגרפיה בעברית, אבל הוצאות הספרים בארץ רצו ממני סכומי כסף ענקיים, וירדתי מזה".
"ואז, במקרה, הייתה לי פגישה בברלין, וכששוטטתי שם ברחוב ניגש אליי מישהו והציג את עצמו. הכרתי את שמו כי הוא הוציא בשעתו ספר בגרמנית על כל סרטי ‘אסקימו לימון’. הוא שאל אם בא לי להוציא אוטוביוגרפיה בגרמנית. הסכמתי ועבדתי איתו על זה מהארץ, בטלפון, מדי יום. האוטוביוגרפיה מספרת את כל סיפור חיי, מהוריי ניצולי השואה, דרך הילדות שלי וכל הקריירה שלי, עד היום. אני מקווה שהוצאת הספרים תוציא גם מהדורה באנגלית כי כבר קיבלתי פניות מאנשים מאנגליה ומיפן שרוצים לקרוא את הספר. בינתיים קידמתי את הספר בגרמניה בכל מיני הרצאות, ואני שמח מאוד על התגובות שאני מקבל עליו. זה מרגש אותי".
כמי שיש לו מעריצים בעולם, אתה חש בשינוי ביחס אליך מאז 7 באוקטובר?
“אם אתה מתכוון לאנטישמיות, אז לא נתקלתי בדבר כזה. בסיור האחרון שלי בגרמניה לא הסתרתי לרגע מאיפה אני. יתרה מזאת, באוטוביוגרפיה שלי, העמוד הראשון מתייחס למלחמה. הקדשתי אותו לקורבנות 7 באוקטובר. זה היה חשוב לי. דאגתי שתהיה בדף הראשון גם תמונה של שדה כלניות מהעוטף, ואפילו ציטטתי שם בגרמנית את השיר ‘המלחמה האחרונה’ שכתב חיים חפר".
העבודה על הספר גרמה לך להסתכל לאחור על הקריירה שלך?
“התעסקתי בספר בהמון דברים מהילדות ובזיכרונות מההורים, ויש לי, ברוך השם, זיכרון טוב. דיברתי הרבה על העבר. אני לא אדם שעושה חשבונות נפש. אני שלם עם כל צעד בקריירה שלי, וגם היום, אם זה היה תלוי בי, הייתי עושה אותו הדבר בקריירה. מעבר לשחקן עם כישרון מולד, אני חושב שיש לי גם אינטואיציה טובה וכנראה גם מזל. במקרה הגעתי לכל מיני דברים בקריירה, ואף פעם לא הסתכלתי על הכסף שיצא לי מזה, תאמין לי".
שמח בחלקי
לאורך השנים גילם נוי תפקידים רבים ומגוונים בקולנוע (“אמי הגנרלית", “נשיקה במצ"ח" ו"השגריר"), בסדרות טלוויזיה (“רמת אביב ג’", “פלאי קלעים") ואפילו בריאליטי (“האח הגדול VIP" בגרמניה ו"גולסטאר" בישראל). בתיאטרון שיחק ב"סאלח שבתי", ב"בנים גידלתי ורוממתי", ב"מזל שעשני אישה", ב"ספר הג’ונגל" ועוד.
“עשיתי הרבה תפקידים מאתגרים, אבל אם יש תפקיד שעכשיו הייתי רוצה לקבל, זה תפקיד יותר דרמטי, בשונה מהתפקידים שאני מקבל בדרך כלל", אומר נוי בגילוי לב. “כשאתה קומיקאי, כמוני, אתה יכול לעשות גם דרמה. כשאתה שחקן דרמטי, אתה לא תמיד יכול לעשות תפקיד קומי".
לא חסר לך המשחק בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים? לא רואים אותך שם.
“הסרט האחרון שהשתתפתי בו בתפקיד קטן היה ‘ההילולה’ של שלום אסייג, ונהניתי מאוד. אני לא יכול להכריח אף אחד לקחת אותי לתפקידים בקולנוע ובטלוויזיה. אני חושב שהמסך מלא באותם אנשים ובאותם ליהוקים, ואני חושב שזו טעות משום שאתה לא יכול כל הזמן להראות את אותם אנשים. גם בעולם, בכל סדרה ובכל סרט, מופיעים שחקנים אחרים. יש מספיק שחקנים ותיקים שיכולים לתרום. יש תפקידים שמתאימים להרבה שחקנים, אבל אני לא זה שמחליט על הליהוקים שלי. אני מצלם כמה פרויקטים בחו"ל, ואני שמח בחלקי".
מה עוד אתה עושה בימים אלו?
“כרגע אני שקוע ב’פינוקיו’ (ההצגה הקרובה ב־7.12 בתיאטרון חולון), אבל יש עוד דברים בקנה. יש לי מופע בשם ‘חגיגה במונטנה’ שרץ שנים ובו אני שר עם חבורה מוכשרת שירים של פול אנקה, אלביס ואחרים. אני משתדל להיות תמיד בעשייה. אני לא מכיר משהו אחר".
