כל השיחות שקיימתי עם רובי פורת־שובל בשנים האחרונות היא חייכה, צחקה, וגם כשהנושאים היו רציניים, היא תמיד דיברה באופטימיות האופיינית לה. הריאיון הנוכחי התקיים באווירה שונה לגמרי. במקביל לשלל עיסוקיה בתיאטרון, פורת־שובל שקועה גם בענייני המלחמה והחטופים. "הפעם היחידה שאני מרגישה קצת שליטה זה כשאני יושבת ליד המחשב, מעבדת את רגשותיי וכותבת", היא אומרת.
“חודשים רבים הסתובבתי עם עגלת תינוק שבה היה הפוסטר של כפיר ביבס", פורת־שובל מספרת בכאב. “החלום שלי היה שכשהוא יחזור אוכל לעשות לו עם אמא שלו סיבוב בעגלה הזו. התפללתי לכך. העגלה עם הפוסטר נמצאת עדיין במכונית שלי. הסתובבתי איתה בכל מקום והייתי בטוחה שיחזירו לנו אותם בחיים".
אנחנו בטירוף
חודש אחרי פרוץ המלחמה היא התחילה לכתוב מחזה בשם "6 באוקטובר". "הייתי כל כך עצבנית וכועסת מהמצב הזה שהרגשתי צורך לכתוב", היא מספרת. "בעלי תמיד אומר שהמציאות היא רק תירוץ בשבילי כדי שיהיה לי על מה לכתוב. באופן כללי המחזה עוסק באישה שנמצאת בתפקיד בכיר בצבא ולא הקשיבו לה ב־6 באוקטובר למרות כל ההתרעות שהיא נתנה".
למרות התחושות הקשות, פורת־שובל מתעקשת להסתכל קדימה באופטימיות. “האופטימיות שלי היא זו שמחזיקה אותי, אחרת איך אפשר לחיות עם הטירוף הזה?", היא אומרת.
“השיאים נשברים מיום ליום. אתה פותח טלוויזיה ושומע איך השרים וחברי הכנסת מדברים, אלוהים אדירים. אני אומרת לעצמי: ‘זה לא יכול להיות. זו כנסת ישראל?’. אני מדור שהתחנך על כך שמורה הוא אלוהים, וכך גם חברי כנסת, שרים וראש ממשלה.פתאום, היום, אתה רואה איזה רפש יוצא מפיהם. אני לא מאמינה שאני חיה בתוך מדמנה כזאת. וגם נרמלו את השחיתות. כשיש היום תחקיר על שר או איש ציבור אחר ומגלים שהוא מושחת, אנשים כבר לא עושים מזה עניין. עוברים הלאה, כי רגילים לזה", אמרה.
"כשאני מתעצבנת, אנשים אומרים לי: ‘מה, זה חדש לך? ברור שזה ככה’. פסיכופטים מנהלים לנו את המדינה, מעלים לעצמם משכורות, ועושים מה שהם רוצים – כן עסקת חטופים, לא עסקת חטופים – אנשים משיחיים. אנחנו בטירוף. לפעמים בא לי לעזוב הכל וללכת, אבל אני לא אלך אפילו לרגע אחד מהמדינה הזאת. זו המדינה שלי, ואף אחד לא יוציא אותי מכאן. אני לא אשאיר להם את המדינה כמו שהם רוצים לעשות ממנה. אני אלחם עליה עד שיהיה טוב – ויהיה טוב, אמן", היא מוסיפה.
פורת־שובל, שחקנית, תסריטאית, מחזאית, סופרת ובמאית, שיחקה לאורך השנים בשלל הצגות בתיאטראות השונים. היא הייתה האישה הראשונה שהנחתה תוכנית אירוח משלה בערוץ 2 (“רובי", 1994־1996), שיחקה בסדרות טלוויזיה (“מיכאלה", “פצועים בראש", “בת אל הבתולה") ובקולנוע (“סוף העולם שמאלה", “שבעה", “זוג יונים") וכתבה מחזות כ“כתם לידה", “תשליך", “נעמי", “מלון סוף העולם" ו"שידוך".
“המשחק, ובייחוד הכתיבה, הם דרך הביטוי שלי", היא מסבירה. “במקום לבכות על הבעיות שלי, אני כותבת אותן ומציגה אותן על בימת התיאטרון. מתפרנסת מזה, מהשריטות שלי. אני לוקחת את הבעיות שלי ושמה אותן במקום הגבוה ביותר – באמנות. את כל הפרידות, הפחדים והמטען שאני סוחבת. יש כאלה שמעבדים את זה אצל פסיכולוג, אני עושה זאת דרך האמנות. האמנות מאפשרת לי לגעת בלב שלי, וכשאני נוגעת בלב שלי, זה מאפשר לי לגעת גם בלב של אנשים אחרים".
משחקת בקייטנה
במוצאי שבת האחרונה עלתה בתיאטרון הבימה, הבית המקצועי של פורת־שובל זה לא מעט שנים, ההצגה “תרקדי איתי" בבימויה של מירי לזר. זהו מחזה קומי מאת פרנק דובוסק שמבוסס על הסרט הצרפתי המצליח “Rumba La Vie" ושתרגם ועיבד ארז דריגס. “זה מחזה עם הרבה הומור וריקודים, אף שאני לא רוקדת בו", פורת־שובל מספרת.
“אני מגלמת בסרט אם חד־הורית לאנה (חן אמסלם), שהיא מורה לריקוד. באמצע החיים אבא שלה, אליאס (צביקה הדר), בן זוגי לשעבר, שעובד כשרת בבית ספר, מחליט לחדש את הקשר איתה אחרי שעזב אותה כשהייתה תינוקת. אני נשואה כבר 25 שנים לגבר אחר, והסתדרתי בחיים, אבל אני גם מאוד רוצה שאליאס יסגור מעגל עם הבת שלנו, לא בשבילי, אלא בשבילה. אני רוצה שהוא יפגוש אותה, יבוא לחתונה שלה ויהיה לה אבא".
עם אמסלם שיתפה פורת־שובל פעולה לאחרונה, בעונה החדשה של הסדרה “זגורי אימפריה", שטרם עלתה לאוויר. “אני מאוד אוהבת אותה", פורת־שובל אומרת, “למרות שהיא מאוד צעירה יש לה אטיטיוד של שחקנית מבוגרת ורצינית. זה מאוד יפה בעיניי. עם צביקה הדר לא יצא לי לעבוד לפני כן. הכרנו טוב, כמובן, ושנינו מאותה אסכולה כי למדנו משחק אצל המורה המיתולוגית נולה צ’לטון, ושנינו היינו הפייבוריטים שלה. שנינו גם פרצנו פחות או יותר באותה תקופה – הוא עם ה’קומדי סטור’ והדמות של ז’וז’ו חלסטרה ואני עם התוכנית ‘רובי’, שהייתה סנסציה. אני נהנית מאוד לעבוד איתו וגם עם שאר השחקנים, ביניהם עמי סמולרצ’יק, אושרת אינגדשט, דב רייזר, שחר רז, עדנה בליליוס, אלינור פלקסמן ושמוליק כהן".
מה ההבדל, מבחינתך, בין לשחק במחזה שאת כתבת ובין לשחק במחזה שכתבו אחרים?
“וואו, פה, בהצגה הזאת, אני מרגישה פשוט בקייטנה. אני באה, נהנית, יכולה ליהנות מההפסקה בין החזרות, ללכת לקנות משהו לשתות ולאכול. לעומת זאת, כשמועלה מחזה שאני כתבתי, זה מתחים ולחץ. אני צריכה לשמוע את כל השחקנים משחקים את הטקסטים שאני כתבתי, ואני מוכרחה לדאוג שהכל מתפקד ועובד כמו שצריך".
מה עוד את עושה בימים אלו?
“אני מופיעה במחזה שלי, ‘שידוך’, וכתבתי שני מחזות חדשים שנמצאים בשלבי סיום. גם פתחתי לאחרונה בית ספר למחזאות, ואני כותבת עם התלמידים את המחזה ומתמקדת איתם בהיבטים הפרקטיים ופחות בתיאוריות. אין מספיק מחזות ואין מספיק מחזאים כיום, וצריך לשנות את זה".
יש לך גם זמן לעצמך?
“בטח, אני מוצאת את הזמן לעצמי ובעיקר למשפחה האהובה שלי, שהיא תמיד בראש סדר העדיפויות שלי. לפעמים אני אומרת לעצמי ‘די, אולי אני צריכה לשבת קצת בבית קפה, לעשות פדיקור־מניקור ולנוח’, אבל המחשבה הזו מחזיקה אצלי גג חצי שעה, ואני מבינה שאני לא יכולה אחרת מאשר לכתוב, לשחק, לביים ולעשות. זה חזק ממני".
