נולדתי וגדלתי בבני סוהילא, עיירה של 40,000 איש בנפת חאן יונס בעזה. זה היה מקום שבו כולם הכירו אחד את השני. גרנו בבית גדול מוקף במשפחתי המורחבת ובשדות נטועים בעצי זית ועצי פרי. הקהילה ההדוקה שלנו סיפקה תחושת בטיחות ונוחות.
חמישה עשר חודשים של מלחמה בלתי פוסקת הרסו את תחושת השייכות הזו. אני ומשפחתי נעקרנו בכוח כבר כמה פעמים, ולמרות שאנחנו עדיין בתוך עזה, בתוך פלסטין, אני מרגיש כמו זר.
בדצמבר 2023, נאלצנו לעזוב את ביתנו בפעם הראשונה. ברחנו למה שישראל טענה שהוא "אזור בטוח" באזור אל-מאוואסי בחאן יונס. הייתה אי סדר מוחלט כשהגענו, ונאבקנו להבטיח מקום קטן על החול כדי להקים אוהל.
היינו מוקפים באנשים שלא הכרנו. פלסטינים מכל רחבי עזה נמלטו לאזור. כששוטטתי במחנה ראיתי רק פרצופים לא מוכרים. אנשים הביטו בי במבטים מעורפלים כאילו שואלים בשקט, "מי אתה, זר?"
אל-מוואסי היה פעם חוף שאליו אני וחבריי אהבנו ללכת להירגע. זה היה מעציב לראות אותו הפך למחנה עקירה מלא באנשים המתאבלים על אובדן בתיהם ויקיריהם.
בפברואר נאלצנו לברוח לרפיח. לאחר שהכיבוש הישראלי הוציא צווי עקירה בכפייה לחלקים שונים של רצועת עזה, התכנסו מיליון חסרי בית לעיר הדרומית. היינו ביניהם.
רחובותיה ומקומות הציבור שלה היו עמוסים בעקורים שהקימו אוהלים בכל מקום בו מצאו מקום. עם זאת, המקום נראה לי כמו מדבר: עקר ובלתי מסביר פנים.
משפחתי ואני גרנו באוהל באומללות מתמדת כמו שאר העקורים. שוטטתי מדי יום בסמטאות העיר, בתקווה למצוא אוכל לקנות – אם יכולתי להרשות זאת לעצמי. לעתים קרובות, חזרתי בידיים ריקות.
מדי פעם נתקלתי במישהו שהכרתי – חבר או קרוב משפחה – מה שהביא רגעים של שמחה ואחריהם עצב עמוק. השמחה הגיעה מהגילוי שהם עדיין בחיים, אבל זה הפך מהר מאוד לצער כשסיפרו לי שמישהו אחר שהכרנו נשא קדושים.
ידידי או קרוב משפחה שלי היו מעירים בהכרח על הירידה המשמעותית שלי במשקל, תווי החיוור שלי והגוף השברירי שלי. לעתים קרובות הם הודו שלא זיהו אותי במבט ראשון.
הייתי חוזר לאוהל שלי עם לחץ בחזה, המום מתחושת ניכור. לא רק הייתי מוקף בזרים אלא גם נעשיתי זר למי שהכיר אותי.
סבלם של העקורים היה מתמשך ובלתי נסבל. שום דבר לא עלה על זה חוץ מהידיעה על עקירה כפויה חדשה, שבדרך כלל הגיעה בצורת עלונים שהטילו מטוסי קרב ישראלים מעלינו. מיהרנו לאסוף את חפצינו, בידיעה שמטוסי הקרב הללו יחזרו בקרוב – לא עם עלונים נוספים, אלא עם עוד פצצות.
באפריל הפילו הישראלים עלונים שהודיעו לנו שאנחנו נאלצים לעזוב את רפיח. נמלטנו עם תיק קטן שנושא את מעט החפצים שהיו לנו ואת הנטל של כל מה שסבלנו: רעב, פחד וכאב של אובדן יקיריהם.
חזרנו לחאן יונס – לחלק המערבי, שישראל טענה שהוא "בטוח" – רק כדי למצוא את המקום הרוס ונטול סימני חיים. כל הדרכים, החנויות, מוסדות החינוך ובנייני המגורים הפכו להריסות.
נאלצנו להקים את האוהל שלנו ליד בתים הרוסים. שוטטתי ברחובות, בהיתי כלא מאמין בהיקף ההרס שהותיר הכיבוש הישראלי. כבר לא זיהיתי את העיר שנהגתי לבקר בה לעתים קרובות עם חברי.
באוגוסט, לראשונה מאז תחילת המלחמה, הצלחתי להגיע לשכונה שלנו בבני סוהילה, מזרחית לעיר חאן יונס. חשבתי שרגשות הניכור יסתיימו שם, אבל הם לא.
הסתובבתי בין אנשים שהכרתי ושהכירו אותי, אבל המבטים המוזרים נמשכו – לא בגלל שהם לא זיהו אותי אלא בגלל שנראיתי הרבה יותר גרוע ממה שהם ראו אותי אי פעם. הם הביטו בי בתדהמה, כאילו הפכתי למישהו אחר. המבטים שלהם רק העמיקו את רגשות הניכור, הבדידות והאובדן שלי.
נאבקתי להבין את ההרס וההיעלמות של כל המקומות ונקודות הציון שהגדירו פעם את עיר הולדתי. הבית בו גדלתי הצטמצם לאפר כתוצאה משריפה אדירה שנגרמה מהפגזות. בפנים, הוא היה מלא בהריסות, רכושנו הפך למשהו שדומה לחתיכות פחם.
היום, אחרי 15 חודשי מלחמה, אנחנו עדיין עקורים. בכל מקום שאני הולך, אנשים שואלים אותי, "הו, עקורה, מאיפה אתה?" כולם מסתכלים עליי במבט מוזר. איבדתי הכל, וכל שנותר לי הוא הדבר היחיד שרציתי להשיל לאורך המלחמה הזו: תחושת הניכור. הפכתי לזר במולדתי שלי.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
