כשדן אלמגור כתב את שיר הפלאפל במסגרת חגיגות העשור למדינת ישראל, הוא לא האמין שמה שמתואר בו כמאכל הלאומי – יהפוך עשרות שנים לאחר מכן למותרות. הפלאפל, שבעבר סימל את הפשטות, את הישראליות, את הרחוב, הפך בעיר כמו תל אביב למנה שעולה לא פעם מעל 24 שקלים – ויש אף מקומות שבהם היא מתקרבת ל־30 שקלים ואף יותר. אותו כדור קטן, עגול, חמים ופריך שעשוי מחומוס טחון ונדחס באדיקות לתוך פיתה – הפך ליקר כאילו יצא ממסעדת שף.
במציאות הזו, רק יחידי סגולה בעיר עוד שומרים על הפלאפל כמנת רחוב אמיתית – במחיר שווה לכל נפש. אחד מהם הוא דוכן חדש שצץ ברחוב אצ"ל 4 בלב שכונת התקווה. המקום מציע פלאפל בפיתה ב־10 שקלים בלבד ושניצל בפיתה ב־20 שקלים. וזה לא טריק שיווקי ולא מבצע זמני – אלא תפריט יומיומי. הגענו בצהריים, בשעה שבה הרחוב מתמלא בילדים שחוזרים מבית הספר ואימהות ואבות מחפשים פתרון מהיר לארוחת צהריים. החנות אמנם חדשה, אבל השמועה עברה מהר. תור של לקוחות השתרך במקום, ואנחנו הצטרפנו.
הזמנו מנת פלאפל ומנת שניצל. הפלאפל טוגן במקום, יצא מהשמן טרי וריחני, כדורים קטנים, שמנמנים וטעימים. שישה כאלה הוכנסו לפיתה טרייה ורכה, שהחזיקה את כל החוויה בלי להתפרק. מי שבאמת מבין בפלאפל, יודע שהפיתה היא חלק בלתי נפרד מהסיפור – וכשזו טרייה וטובה, היא משדרגת את כל העסק. למרות שהסלטים, הטחינה, החומוס והעמבה עמדו לפנינו, בחרנו לטעום את הפלאפל בלי תוספות – כדי להרגיש את הטעם הבסיסי. והוא בהחלט לא אכזב.
גם מנת השניצל הייתה הפתעה לטובה – פרוסות דקיקות, מטוגנות בזמן אמת, בציפוי קריספי זהוב, חתוכות לרצועות שנכנסות בדיוק לפיתה. לא שמנוני מדי, לא יבש מדי. פשוט טעים. ומה לגבי השתייה? גם פה – בלי להכאיב בארנק. פחית ב־5 שקלים, בקבוק שתייה קרה ב־6. בסך הכול: 40 שקלים לשתי מנות ושתי פחיות. בעיר שבה ארוחה כזו עלולה לעלות פי שלושה – זה בגדר נס.
“במקום ללכת למקדונלד'ס ולשלם לשלושה ילדים לא פחות מ-160 שקלים, אני מביא את הילדים לפה, הם יוצאים שבעים ומרוצים, ואני רגוע”, אמר עידו, אב לשלושה, שחזר עם ילדיו היישר מבית הספר. “הם אוהבים שניצל, אני אוהב את המחיר. כולם יוצאים מרוצים”. גם שירה, אמא לשני ילדים, נשמעה מסופקת: “זה אוכל פשוט, טעים, בלי משחקים. לא כל יום צריך פלאפל עם קרם טחינה יוגורט או סלטים אקזוטיים. לפעמים – זה בדיוק מה שהילדים צריכים, וגם אנחנו”.
יכול להיות שבמקום הקטן הזה בשכונת התקווה מתחילה מהפכה שקטה – שמחזירה את הפלאפל למקום הראוי לו, ולא רק בלב. אם דן אלמגור היה עובר כאן היום, אולי הוא היה מוסיף עוד בית לשיר הפלאפל – כזה שמוקדש למי שזוכר שפיתה עם פלאפל היא לא צריכה להיות פינוק, אלא דבר יומיומי.
