ההצגה "שורה: מלאכת זיהוי חיים" נראית ממבט רטרוספקטיבי כרעיון פנטנזיונרי, של ממלכה מדוימנת לא מהעולם הזה. אך למעשה, מדובר במציאות עכשווית לא רחוקה בכלל, שלוקחת אותנו למקום שממנו לא חוזרים. תרתי משמע. למרות שהגופות במחזה, הנמצאות במחנה שורה, תחנת ריכוז חללים ברמלה, מוצגות ומומחזות כשקיות ניילון מנופחות במלא אוויר, זה נראה אמיתי וחי מתמיד.
מעבר לסיטואציות הגרוטסקיות שבין חיים למיתה שמוצגות במופע התיאטרוני הזה של תיאטרון "תמונע", על הבמה האינטימית הזו מוגשים לנו דיאלוגים מלאי תובנות, תחושות כמוסות, הגיגים או סתם רגעי כנות אנושיים שמצליחים לבדל ולייחד את ההצגה הזו כיצירה בפני עצמה. לאורך ההצגה, באופן אבסורדי, מלאכת זיהוי הגופות של קורבנות ה-7 באוקטובר ב"שורה" לעיתים נראית כשגרה משעממת ואפרורית, אך המילים, הוידויים והשיתופים שצובעים כל דמות בגון שונה, מצליחים לחדור מתחת לעור ולהעלות על גביו שכבת צמרמורת דקה.
הדמויות שבמחנה "שורה" הן מגוונות ושונות. אנו זוכים להיכרות ראשונית, בסיסית – ואפילו מעט משעשעת – עם כל אחת מהן דרך השם שכתוב על גב האפוד הכתום שעל גופן. כך, למשל, העובדה שעל האפוד של האחראי הלוגיסטי כתוב "אילן או ארז", חושפת את אי הוודאות של "הגיבור"-המספר לגבי שמו, אך גם עוד רובד אנושי, פשוט וקליל בתוך האטמוספירה הכבדה מנשוא שאופפת את המרחב הרגיש והשברירי הזה.
קשה לתפוס ולאחוז בכל רגע ב"שורה: מלאכת זיהוי חיים". לא פעם נתקלתי בתחושת לאות, מיאוס, ובעיקר רצון משווע לדעת מהי "השורה התחתונה", אלא שלא קיימת כזו. מדובר בהצגה שמציגה אוסף רגעים ביזאריים שמערערים את הקו המפריד בין החיים והמוות, בין הערות לגסיסה, בהם ניקוי אלונקות למשעי או מפגש בין שחאדה הערבי לבין המספר היהודי – והכל תחת המלחמה הקשה שפוקדת את ישראל ברקע. "שורה" אכן מוצג כמקום מנותק, כמעין סוג של גן עדן מוזר עם חוקים משלו מחוץ לעולם, אך הוא לא חף מבעיות, בלשון המעטה, ונחשף כגיהינום שקט ומתעתע.
בשל התחושה המדומה של הליכה בתוך סבך, של היעדר עלילה ליניארית ממשית, מאוד קל להישאב וליפול לתוך האווירה הכבדה, הייאוש ההלם והניתוק של הדמויות ב"שורה", אך היו מספר רגעים שהצליחו להציל את המצב ולגעת בעצבים הרגישים של הצופה. מה שיכול היה להסתיים בקלות כעישון סיגריה מזדמן של אחד מכוח האדם, נגמר בבירור זהות עמוק, ומספר סצנות תוך שימוש באור והחשכה מתאימים יצרו אפקט פלשבקים של עבר אל מול הווה.
גם השימוש בהדי קול ומחשבות שמפעפעים בחלל האוויר רומזים עבות על הקושי הנפשי שנישא על כפתיהן של הדמויות. אך עדיין קולות הפחד והחרדה הקיומית לא יוצאים ופורצים החוצה, ובמקום זאת נבלעים פנימה. ייתכן מאוד וזאת בשל העובדה שהדמויות מצויות בחוויה שעדיין הולכת ונרקמת, וטרם התגבשה עד לתומה או הסתיימה. במובן הזה, "השקט" היחסי שנשמר באוויר משמר חוויה פסיכולוגית (או טראומתית) אותנטית שלא מעוניינת להגביר את קצב התגובה רק כדי לזכות במשוב או התייחסות מהקהל.
"שורה: מלאכת זיהוי חיים" דומה יותר לקטעי יומן. גם המספר עצמו, שכותב בהצגה את עלילות וקורות הבסיס הצבאי בתוך המחשב הנייד שלו, די מודה בכך. כחלק מההצגה, הוא מדבר וחוזר שוב ושוב על הרצון שלו לכתוב מחזה על מה שקורה שם, ובכך יוצר מיצג מטא-תיאטרלי, ובמילים אחרות: תיאטרון שמדבר על תיאטרון. בעצם המעשה הזה, הוא מרחיב את היריעה ומכניס את הסוגיה הטראגית שבה הוא עוסק, מעין נוגע-לא נוגע בה, בתוך נישה תרבותית שמחייבת לצעוק, או לפחות לדבר, על מאחורי הקלעים של הזוועות שמתרחשים וצצים מכל עבר ללא הפסקה.
