תיאטרון "גשר" הוא בין המוסודות הבודדים שעוד משמרים תיאטרון מקורי ואמיתי כפי שהוא צריך להיות. בעוד קומדיות קלילות ומרעננות אחרי יום עבודה ומחזות מבוססי סרטים, גודשים יותר ויותר את הנוף התיאטרוני בארץ, ב"גשר" דואגים לז'אנר אחר. ז'אנר של מחזות קלאסיים, "כבדים" יותר, אך כאלה שהם באמת תיאטרון, יותר קרוב לזה של פעם, ולא חיקוי של משהו אחר או רדיפה אחרי טרנדים.
בעת הנוכחית "גשר" מתעלה על עצמו ומציג את "שמשון", רומן היסטורי מאת זאב ז'בוטינסקי, שעולה אחרי כמעט 100 שנים מאז פרסומו במקור. ז'בוטינסקי, ששם במרכז יצירתו את שמשון הגיבור, ערם על הרבדים התנכ"ים הקיימים שכבות חדשות שמערערות את הגבורה והחוזק של האיש והשיער. "גשר", עם תפאורה יותר מנכונה וטובה, ועם רוב של שחקנים ראויים, שומר על הניחוח ההיסטורי והנושן.
ראשית, ראוי לציין את התפאורה המרשימה ויוצאת הדופן שב"שמשון", שראויה להיכנות בלשון יהודה עמיחי בהשאלה: "תנ"ך תנ"ך – איתך איתך". האווירה התנכ"ית- העתיקה נמצאת בכל פיסת בד, פרט וחפץ המרכיבים את התפאורה, ונראית כאילו הועתקה ויצאה מספר שופטים. מראה העיר הפלשתית, ואיתה הסעודות החגיגיות ואורח החיים הראוותני וההולל נראים מקוריים ביותר. שלל הפריטים, כגון פסלי העשתורת והאשרה, התאורה המדויקת, העשן והערפל, הכלים ומלבושי השחקנים, עושים חשק לקפוץ לפלשת ולצפות מהצד על רוח הכפירה שמתרחשת שם.
גם בית האל דגון, מקום אחרית ימיו של שמשון, ואיתו שערי עזה המתמוטטים באיטיות, מעצימים את הדרמטיות של הסצנה התנכ"ית המוכרת ויוצרים תיאטרון מופתי. על כך מתווספים הקטעים הכראוגרפיים והאמנותיים, בהם משולבים מוסיקה עממית שמחה שמצריכה לעיתים איפוק לא לקום מהכיסא ולהצטרף לחבורה הפלשתית הפרועה. בפן הדרמטורגי, תמצאו משחקי מילים משעשעים וקוסמים לאוזן (אצלי "רעיה ראויה" נתפס חזק), שגם הם תורמים בקירוב התקופה המרוחקת אל עבר הקהל המודרני.
מה שכן צרם לי הוא האינטנסיביות של העלילה, שבין כל האפקטים המוצלחים שהזכרתי, התקשתי לעקוב אחריה. העלילה כן עורכת קצת סדר למי ששכח או לא בקיא מספיק בסיפור המקורי או בפרטים הקטנים שנוטים להתפספס. אך בהתחשב בתחלופה הגבוהה של נשות שמשון (שחלקן לא מופיעות בספר שופטים), והמעבר בין מספר נקודות גאוגרפיות לאורך המחזה, נדרש זמן נפרד לעיבוד העלילה והצבת ההתפתחויות באופן כרונולוגי בראש הצופה.
הסצנה האחרונה והעוצמתית של מות שמשון וגזיזת מחלפותיו היא זו הנחקקה בראשי. אך אם אצטרך לשחזר את שאר המאורעות, לא בטוח שאצליח. שמשון הוא בהחלט יסוד ועיקר המחזה, אך מי שנשא על גבו את העלילה הוא אורי יניב שמגלם את דמות המספר. "אמת היא מה שזוכרים", הוא אומר באחד ניסיונות התיווך שלו את הסיפור לקהל, תוך העברת ביקורת על אופן השתמרותו בימינו.
האמירות הביקורתיות פחות עבדו במקרה הזה. הן אמנם הצטלצלו טוב, תיבלו את המתרחש, עוררו חצי חיוך, אך נאמרו כבדרך אגב ולא יצקו מספיק חומר למחשבה לאלו שמעבר לקיר הרביעי. אז כן, ב"גשר" ידעו לשחק די טוב עם ספרות בסדר גודל כזה, ולערוך בה התאמות רלוונטיות, אך לא בטוח שבמבחן התוצאה הן עברו כמו שצריך. הצד הצורני והחיצוני כאמור היה מופלא, אם כי לגבי התוכן, או לפחות לגבי הכרונולוגיה בה הוא מוצב, לא היה מזיק כאן עוד קצת ליטוש.
