החזרה של החטופות לירי אלבג, דניאלה גלבוע, נעמה לוי וקרינה ארייב לאחר 478 ימים בשבי חמאס מעוררת התפעלות עמוקה ושאלות רבות. כיצד הצליחו הנשים הללו לשמור על שפיות, כוחות נפשיים ויכולת לתפקד לאחר תקופה כה ממושכת בתנאים קשים? התשובה טמונה במידה רבה בתובנות שהציג ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות". פרנקל, פסיכיאטר וניצול שואה, חקר את מנגנוני הנפש האנושית במצבים בלתי אפשריים, ומצא שחיפוש משמעות, אמונה ותקווה הם המפתח להישרדות.
על פי פרנקל, אדם יכול לשרוד זוועות רק אם הוא מצליח למצוא משמעות כלשהי לסבל שלו. נראה כי החטופות, ככל הנראה, ניסו להתייחס לשבי כאל מסע מאתגר ולא כאל מצב נואש. ייתכן שהן הצליחו לראות את הסבל לא כמשהו חסר טעם, אלא כחלק ממסלול שעליהן לעבור כדי לשוב לחיק משפחותיהן. עצם היכולת להאמין שיש סיבה או תכלית לכל מה שהן עוברות עשויה הייתה לעזור להן להתמודד עם הכאב והייאוש.
במצבים כאלה, אפילו פעולות קטנות ויומיומיות יכולות להעניק תחושת משמעות. לדוגמה, שמירה על שגרת יום, תקשורת עם השומרות או השומרים, או טיפוח מחשבות על החיים שלאחר השבי, עשויות להחזיר תחושת שליטה במציאות קשה.
פרנקל טוען שאנשים ששמרו על מטרה ברורה הצליחו לשרוד גם את המצבים הקשים ביותר. במקרה של החטופות, המטרה הברורה הייתה ככל הנראה חזרה הביתה – הרצון לראות שוב את המשפחה, להרגיש חופשיות ולהשיב את חייהן למסלול. יתכן שדמיון הרגע שבו ישובו הביתה, חיבוק המשפחה או ראיית השחרור כשליחות אישית עזרו להן להחזיק מעמד. הנפש האנושית זקוקה למטרה כדי להמשיך, ומטרה כזו הופכת גם את הסבל לכוח מניע.
אחת התובנות המרכזיות של פרנקל היא שגם כאשר כל החירויות החיצוניות נלקחות מאדם, נותרת לו הבחירה כיצד להגיב למצבו. ייתכן שהחטופות הצליחו לשמור על תחושת שליטה פנימית בכך שבחרו לשמור על גישה חיובית, להתמקד במה שניתן לשלוט בו, ולמצוא חופש בתוך המגבלות.
כך למשל, שמירה על טקסים יומיומיים כמו תפילה, כתיבה על לוח מחיק או שיחה על נושאים משמעותיים עשויות היו להיות דרכים לשמור על תחושת חירות פנימית. גישה זו מאפשרת להתמודד עם המצב מתוך עוצמה ולא מתוך תחושת חולשה.
אמונה ותקווה הם כוחות חזקים במיוחד בתנאים של סבל ממושך. פרנקל ציין שאסירים שראו עתיד טוב יותר או האמינו שיום אחד המציאות תשתנה היו בעלי סיכוי גבוה יותר לשרוד. החטופות, ככל הנראה, החזיקו בתקווה שהן ישתחררו ושהמצב ישתפר.
ככל הנראה, שאבו החטופות כוח מהעובדה שידעו שמדינת ישראל ומשפחותיהן פועלות למענן, עובדה שיכלה לחזק את תחושת הביטחון שלהן בעתיד טוב יותר. התקווה הזו, לצד אמונה באנשים שסביבן, היא מה שמחזיק את הנפש האנושית חזקה גם במצבים קיצוניים.
במצבים של שבי או מחנות ריכוז, קשרים בין-אישיים היוו עבור רבים מקור כוח אדיר. ככל הידוע, החטופות הוחזקו יחד, עובדה שיכולה הייתה לספק להן תמיכה נפשית הדדית. תקשורת ביניהן, גם אם מוגבלת, יכלה לשמש כעוגן רגשי ולהזכיר להן שהן לא לבד. במצבים כאלה, שיתוף מחשבות, תובנות או אפילו רגעי הומור יכולים להפחית את תחושת הניכור והבדידות. יתרה מכך, קשרים אלו מחזקים את תחושת השייכות והמשמעות, גם בתוך מציאות של סבל.
תנאי השבי של החטופות, כפי שפורסם, היו קשים נראה כי חמאס הקפיד לספק להן תנאים בסיסיים, ובמקרים מסוימים, אף התיר להן לכתוב או לתקשר בדרך מסוימת. פרטים אלו, למרות הכל, סייעו להן לשמור על תחושת יציבות יחסית ולמצוא משמעות בתוך הסבל. החטופות אף סיפרו כי מעת לעת האזינו לרדיו והיו עדות למאבק של עם ישראל לשחרורן, והמלחמה היומיומית של משפחותיהם למען חתימה על הסכם.
"שבי ממושך הוא אתגר נפשי אדיר" מסביר הפסיכולוג הרפואי אפי גיל, "מדובר במצב שבו אדם נאלץ להתמודד עם חוסר ודאות מוחלט ועם תחושת תלות בשובים ועם זאת הנפש האנושית יכולה להסתגל גם למצבים בלתי אפשריים ולמצוא משמעות ותקווה גם בתנאים בלתי אפשריים".
החזרתה של לירי אלבג, דניאלה גלבוע, נעמה לוי וקרינה ארייב הביתה לאחר 478 ימים בשבי היא תזכורת לעוצמתה של הנפש האנושית: "האדם מצליח לשרוד בתנאים קשים באמצעות מציאת משמעות, שמירה על תקווה, וחוסן נפשי אדיר" מסכם גיל, "גם במצבים הקשים ביותר, הנפש האנושית יכולה למצוא דרכים לשמור על שפיות, אנושיות ותשוקה לחיים. הפרק הזה בחייהן מדגיש את החשיבות של חיבור למשמעות עמוקה, תקווה וקשרים בין-אישיים ככלים להתמודדות עם מצבי משבר".
