כאשר ישראל פגעה במרכז פיקוד מחתרתי של חיזבאללה בפרבר הדרומי של ביירות, דאהיה ביום שישי האחרון, והרגה את המזכ"ל הוותיק שלה חסן נסראללה, הנזק לחיי אזרחים היה עצום.
לפי הדיווחים, מטוסים ישראלים הפילו יותר מ-80, 2000 פאונד פצצות "פורצות בונקר" שיש להן רדיוס ההרס של 35 מטר (115 רגל) על המטרה שלהם. השביתה שהרגה את נסראללה שיטחה גם שישה בנייני מגורים. התקפות ישראליות דומות בשבועיים האחרונים זרעו הרס על התשתיות האזרחיות בביירות וברחבי לבנון. מניין ההרוגים בלבנון חצה כעת את רף ה-1000 ומיליון בני אדם נמלטו מבתיהם.
מנהיגים ישראלים קראו לתושבי לבנון להתרחק מפגיעה ולא להפוך ל"מגן אנושי" לחיזבאללה. מסרים כאלה מצביעים על כך שהרג אזרחים והרס של תשתיות אזרחיות הן תוצאות בלתי מכוונות של מלחמתה של ישראל.
במציאות, התמקדות בחיי אזרחים היא טקטיקה מבוססת היטב של הכוחות המזוינים הישראליים תחת "דוקטרינת הדחייה" הידועה לשמצה.
הדוקטרינה, אשר לוקחת את שמה ממעוז חיזבאללה בביירות וכוללת הרס רחב היקף של תשתיות אזרחיות כדי ללחוץ על ממשלה עוינת או קבוצה חמושה, הומצאה בהקשר של מלחמתה של ישראל בלבנון ב-2006.
באותה עת, כוחות ישראליים הטילו תקיפה הרסנית על דהייה המאוכלסת בצפיפות ועל שאר חלקי לבנון. על פי ה הצלב האדוםהקמפיין שנמשך 34 יום הרג יותר מ-1000 בני אדם ו-900,000 עקורים. הכוחות הישראליים הרסו או פגעו קשות בכל התשתית האזרחית של המדינה, לרבות שדות התעופה, מאגרי המים, טיהור שפכים ותחנות כוח, תחנות דלק, בתי ספר, מרכזי בריאות ובתי חולים. בנוסף, 30,000 בתים נהרסו או ניזוקו קשות.
מומחים טענו כי טקטיקה זו היא הפרה בוטה של החוק הבינלאומי וכי התמקדות בתשתיות אזרחיות, ללא קשר להצדקה המוצעת, היא פשע מלחמה. עם זאת, הרשויות הישראליות מתעקשות שזו טקטיקה לגיטימית של מלחמה ועוזרת להרתיע התקפות עתידיות על ישראל על ידי אויביה.
שנתיים לאחר המערכה ההרסנית על לבנון ב-2006, אמר ראש פיקוד הצפון של ישראל, גדי אייזנקוט, כי ישראל תמשיך להשתמש באסטרטגיה בעימותים עתידיים.
"מה שקרה ב(דהייה)… יקרה בכל כפר שממנו יורים על ישראל", אמר. "נפעיל עליו כוח לא פרופורציונלי ונגרם שם נזק והרס גדול. מבחינתנו, אלה לא כפרים אזרחיים, הם בסיסים צבאיים".
"זו לא המלצה", הוסיף אייזנקוט, "זו תוכנית. וזה אושר".
והתוכנית אכן בוצעה. בשנים שלאחר מכן, הדוקטרינה יושמה, שוב ושוב, רק לא בלבנון, אלא בעזה.
הדוקטרינה, למשל, הופיעה בבירור במהלך "מבצע עופרת יצוקה" של ישראל ב-2008, שהרג 1,400 פלסטינים, כולל 300 ילדים, בעזה. הגולדסטון דִוּוּחַ משלחת העובדות של האו"ם לאחר המלחמה מצאה כי חיילים ישראלים "הכפיפו בכוונה אזרחים, לרבות נשים וילדים, לטיפול אכזרי, לא אנושי ומשפיל… כדי להטיל אימה, להפחיד ולהשפיל אותם". עוד פירט כי הכוחות הישראליים הרסו באופן שיטתי את התשתית האזרחית של עזה, לרבות טחנות קמח, חוות, מכוני טיהור שפכים, מתקני מים ומבני מגורים. למעשה, הדיווח אמר שחיילים ישראלים עסקו ב"גל של הרס שיטתי של מבנים אזרחיים" במהלך שלושת הימים האחרונים של המבצע, למרות שהם "מודעים לנסיגתם הקרובה".
בשנת 2012, מבצע "עמוד ההגנה" של ישראל כוון באופן דומה לתשתיות אזרחיות בעזה. כוחות ישראליים הרסו או גרמו נזק קשה ל-382 בתי מגורים אזרחיים. זה כלל תקיפה אווירית על בית בן שלוש קומות בשכונת אל-נאצר, שבה נהרגו 12 בני אדם, בהם 5 ילדים. כוחות ישראליים הרסו או גרמו נזק לגשרים, מתקני ספורט, בנקים, בתי חולים, משרדי תקשורת, חוות ומסגדים.
"מבצע צוק איתן" הרג יותר מ-2,000 פלסטינים – כולל 1,400 אזרחים – בעזה, בשנת 2014. הוא גם פעל בהתאם לדוקטרינת דהייה. בניגוד לחוק הבינלאומי, רקטות ומרגמות ישראליות ממוקד "מבנים ותשתיות אזרחיים, כולל בתי ספר ובתים, גורמים נזק ישיר לרכוש אזרחי בהיקף של כמעט 25 מיליון דולר". בסך הכל נפגעו או נהרסו 18,000 יחידות דיור. כוחות ישראליים תקפו גם בתשתיות המים, התברואה, החשמל והבריאות בעזה כחלק ממבצע זה.
כמובן, התצוגה החמורה ביותר של דוקטרינת דהייה הייתה במהלך מסע רצח העם המתמשך של ישראל בעזה. מאז ה-7 באוקטובר, האסטרטגיה לכאורה של ישראל להתמקד באוכלוסייה ובתשתיות האזרחיות בעזה במלוא כוחו של הצבא כדי לנסות ולהרתיע את חמאס הביאה אסון הדומה רק לנכבה של 1948. בתוך שנה בלבד, הצבא של ישראל הרס לחלוטין את כל התשתיות בסיסים מוסדיים של החיים האזרחיים הפלסטינים בעזה.
כעת, בתפנית טראגית של אירועים, חזרה דוקטרינת הדהייה לשכונה שבה היא נוצרה במקור – הדהייה של ביירות. ישראל לא רק ממשיכה בהתקפות האוויריות שלה על דהייה ולבנון הרחבה אלא יזמה פלישה קרקעית. יותר מ-1,000 מתו ושכונות שלמות נהרסו, ללא סוף נראה למה שהצבא הישראלי מכנה מבצע "מוגבל, מקומי, ממוקד". ישראל שוב מיישמת את דוקטרינת הדחייה, מנהלת מלחמה באוכלוסייה אזרחית שלמה, ללא התחשבות בחוק הבינלאומי או בזכויות אדם.
העובדה שישראל הורשה לשאוף להרס סיטוני של חיים אזרחיים כמטרה צבאית, תחילה בלבנון, אחר כך שוב ושוב בעזה, ואז שוב בלבנון, ללא עונש מוחלט, היא תזכורת קודרת למידת ההשפעה של עמי האזור. הופחתו וחוללו דה-הומניזציה. נראה שחייהם נחשבים כל כך מעט, שבמקום לגינויים כהתקפה בוטה על החוק והמוסר הבינלאומיים, נראה ש"דוקטרינת הדחייה" התקבלה על ידי אלה המובילים את הקהילה העולמית – בעלות בריתה ותומכיה המערביים של ישראל – כדרך לגיטימית. להשגת יציבות אזורית.
הרוב העולמי מבקר כמובן את ההתקפות של ישראל על תשתיות אזרחיות בעזה ובלבנון. עם זאת, שותפיה של ישראל במערב ממשיכים לתמוך במאמצים אלה הן מבחינה חומרית והן מבחינה אידיאולוגית. גם כאשר הרשויות הישראליות טוענות באופן שערורייתי שהן "מסלימות" את מאמצי המלחמה שלהן – כלומר הרג והרס אזרחים והפיכת סביבותיהם למגורים – כדי "להתדרדר", הם מהנהנים לאישור.
השימוש של ישראל בדוקטרינת הדהייה נגד עמים שונים, שוב ושוב בגלוי במשך שני עשורים, מבלי לעמוד בפני כל סנקציה רשמית, הוא אישור נוסף לכך שאותן מדינות ומנהיגים המתיימרים כערבות הסדר הליברלי אשמות בצער בהפרת הסדר הליברלי. אתוס יסוד.
באופן טרגי, הצביעות של מנהיגי הקהילה העולמית פירושה שאין תמריץ לישראל – היום או בעתיד הנראה לעין – להגביל את האסטרטגיה האכזרית, הבלתי חוקית והבלתי אנושית הזו לפח האשפה של ההיסטוריה. עד שההמונים ברחבי העולם יקומו כדי להפעיל לחץ על מנהיגיהם לשים קץ להפרות הרבות של ישראל, אזרחים בלבנון, פלסטין וברחבי האזור ימשיכו לסבול ולמות תחת דוקטרינת הדחייה.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
