לפני 70 שנה הוקם במרכז תל אביב מועדון "צוותא" כ"מרכז לתרבות מתקדמת" על ידי השומר הצעיר, מפ"ם והקיבוץ הארצי, מתוך שאיפה לבטא את ערכי השמאל הציוני והסוציאליסטי. המשורר אברהם שלונסקי, שהיה מנהלו הראשון של המועדון, נתן לו את שמו. לאורך השנים נעשה "צוותא" למקום מרכזי וחשוב בתרבות הישראלית. הוא פתח דלתות לאמנים צעירים שהחלו דרכם על בימתו, כשלמה ארצי, שלום חנוך, אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, מתי כספי, מאיר אריאל, להקת תמוז, נורית גלרון ויהודית רביץ. ארצי אף כתב את השיר "צוותא", הנושא את שם המועדון. כיום, "צוותא" הוא עדיין אחד ממרכזי ההופעות הבולטים בתל אביב, אם כי הוא עבר שינויים באופיו ובתכניו.
ב־3 ביוני 1955 נפתח המועדון באולם קטן שמוקם בבניין דירות ברחוב דיזנגוף 214. האירוע הראשון שהתקיים בו כלל מחווה למשוררת לאה גולדברג והכרזה על פרס שלונסקי לספרות יפה. תכליתו המקורית של "צוותא" הייתה עידוד יצירה אמנותית, תרבותית וחינוכית ברוח הציונות החלוצית וערכי תנועת העבודה, והיותו בית לאנשי רוח, אמנים ועיתונאים – יהודים וערבים כאחד.
"השומר הצעיר ומפ"ם חיפשו עם סבא שלי בית, אף שסבא שלי לא היה פוליטיקאי מעולם", מספרת המשוררת סיגל אשל, נכדתו של שלונסקי. "סבא שלי חיפש בית להשתייך אליו מבחינה רעיונית. הוא הרגיש שחסר מקום שאפשר להעלות בו רעיונות תרבותיים, חברתיים ופוליטיים ולפתח אותם, לדון עליהם. אני זוכרת שדודה שלי ואמא שלי כעסו מאוד על זה שהתרומה של סבא שלי לא הונצחה בצורה ראויה ב'צוותא'. מן הראוי היה לקרוא על שמו אולם שם. בכל זאת, הוא נתן למקום את שמו וייסד אותו".
עם הקמת "צוותא" הצטרפה אל שלונסקי לולה לוקסנבורג, שהפכה מהר מאוד להיות "אמא" של "צוותא" והפנים הבולטות במקום. "כשהמועדון קם, הייתי בת 8, ואני זוכרת את אמא שלי ואת שלונסקי מדברים על נושאים שקשורים בו", משחזרת אירית כהן, בתה של לולה. "בהתחלה 'צוותא' היה מועדון ספרותי בלבד, שעבד רק בסופי שבוע, בשישי־שבת. הייתי מגיעה עם אמא שלי בימי שישי, יושבת על ברכיו של שלונסקי, ובכל פעם היה משורר או סופר אחר מדבר. אמי הייתה אחראית אז על יחסי הציבור ועל קבלת הפנים של הקהל".
בתחילת שנות ה־60 פעל מועדון "צוותא" במתכונת מצומצמת וצפופה ברחוב דיזנגוף. השינוי הגיע ב־1962 עם קמפיין הבחירות של מפ"ם, "דבר אליי אמת", שבו אמנים מובילים כגילה אלמגור ואריק איינשטיין נטלו חלק פעיל במערכת הבחירות. בעקבות ההצלחה הוטלה על שמואל פירסטנברג ("פיסקה") המשימה להחיות את "צוותא", תוך דרישה להפעלה יומיומית ומציאת משכן חדש, רחב ונוח יותר. שלונסקי תמך בשינוי, בתנאי שיישמרו ערבי השירה המסורתיים. ביולי 1964 המועדון עבר למרתף ברחוב מאפו 11 ופתח דף חדש תחת הנהגתו של "פיסקה".
המועדון החל לפעול מדי ערב ולהציג תכנים מגוונים – משירה ומוזיקה קלאסית ועד רוקנרול, תיאטרון, סאטירה וקברט פוליטי. הוא נעשה מוקד של תרבות חדשנית בישראל.
כולם התחילו שם
"אבא שלי עשה ב'צוותא' כמה דברים מאוד לא סטנדרטיים, ונתן לו את האופי שנשמר עד היום", מציין דוד פירסטנברג, בנו של "פיסקה", שהיה נוכח לצד אביו באותן שנים במועדון. "הצעד הראשון היה להפוך את 'צוותא' למקום שפתוח שבעה ימים בשבוע, וביום־יום להעלות תוכנית או שתיים, חלקן חד־פעמיות. אבא גייס סופרים, אמנים, עורכי דין, רופאים ועוד אנשי מקצוע כדי לבוא ולהעביר את רעיונותיהם בהתנדבות.
"באותה תקופה כמעט שלא היו בתיאטרון מחזות מקוריים בעברית, רובם היו מתורגמים. אבא הקים קבוצת מחזאים שהביאו את המחזות המקוריים שלהם לערבי קריאה. הרבה מהמחזות שהוצגו באותם ערבי קריאה מצאו את דרכם לתיאטרון בעקבות זה. בין השחקנים שהחלו את דרכם ב'צוותא' אפשר לציין את אסי דיין, לאורה ריבלין, עודד קוטלר ולבנה פינקלשטיין. בסופו של דבר, מי שבילה ב'צוותא' היו האמנים והאינטלקטואלים של תל אביב. אני זוכר שאמנים ידועים היו מגיעים בשעות הפנאי שלהם לראות מה חדש ב'צוותא'. את חנה רובינא הייתי פוגש במועדון לפחות פעמיים בשבוע. כל שחקן או ידוען שהגיע מחו"ל בא דבר ראשון ל'צוותא'".
"אמא שלי עבדה שם בהתנדבות, זו לא הייתה המשרה העיקרית שלה", משחזרת אירית כהן, בתה של לולה. "בבקרים היא עבדה בעבודה רגילה, ובלילות ובכל זמן פנוי אחר הייתה ב'צוותא'. המועדון הזה הוקם כמועדון פוליטי, והאמנים שהופיעו בו נתפסו כשמאלנים. כולם ידעו ש'צוותא' זה מעוז השמאל. איך ביבי נתניהו אמר פעם לשמאלנים? 'מה נשאר לכם? מועדון "צוותא"? שינקין?'. אבל לא היה למקום רק אופי פוליטי. הופיעו בו גם מוזיקאים ושחקנים שלא התבטאו פוליטית.
"אמא שלי גידלה את כולם. לא היה אמן אחד שלא עבר אצלה. כשהאמנים הגדולים, למשל שלמה ארצי, פרצו ועברו להיכלים גדולים או לקיסריות, זה שבר את הלב שלה כי היא חשבה שאין דבר יותר יפה מהאינטימיות ב'צוותא'. האמנים היו מתייעצים איתה על הכל – על גירושים, על נישואים, על בעיות בבית ובעבודה. היא הייתה הפסיכולוגית של כולם, נתנה להם את החום ואת התמיכה. היא גם זיהתה כל אמן שהיה יכול לפרוץ ודחפה שהוא יופיע ב'צוותא'.
"היא לא הייתה המנהלת, אבל היה לה כוח השפעה. היא אהבה את האמנים כמו את הילדים שלה. עד היום אמנים מספרים לי כמה חשובה הייתה לולה בחייהם. קורין אלאל סיפרה פעם שהיא נתקעה בשירותים של 'צוותא' אחרי הופעה, וצלצלה לאמא שלי שתבוא לעזור לה, ואמא שלחה לה מונית. אמנים ידועים היו מצלצלים לאמא שלי לפני ההופעה כדי לשאול אם המקום מלא, והיא הייתה אומרת להם שהוא מפוצץ, למרות שהיו רק שני אנשים כי היא לא רצתה להוריד להם את הביטחון העצמי. היא דאגה לאמנים, ועד גיל 90 עדיין עבדה ב'צוותא'".
במהלך מלחמת ששת הימים שימש "צוותא" מוקד פעילות שהיה פתוח 24 שעות ביממה. לאחר המלחמה הוצגו בו מחזות ומופעים שביטאו גם ביקורת ומחאה נגד המלחמה והשלכותיה. באותה תקופה עזב המנהל "פיסקה" והוחלף בשמעון מנחם. "השמרנים של מפ"ם לא אהבו שהמקום הפך לפחות מזוהה פוליטית עם המפלגה, אז אילצו את אבא לעזוב, למרות שאבא דאג לקיים ערבי מגבית במופעים בהיכל התרבות כדי להמשיך לספק תקציב למקום, ולמרות שהמקום היה מעלה 450 הפקות בשנה שהביאו קהל רב", טוען פירסטנברג.
בינואר 1972 עבר "צוותא" למיקומו הנוכחי, ברחוב אבן גבירול 30. בשנים 1972־1994 ניהל אותו ציון ניסים, שעודד יצירה בעלת גוון פוליטי, שמאלני, אבל גם ביסס את המועדון כמקום להופעות מוזיקה. "אני התחלתי לבלות ב'צוותא' רק בשנות העשרה שלי, בסוף שנות ה־70, כשסבי כבר לא היה בחיים", מספרת אשל. "המקום היה מקום תרבות חילוני, מודרני, וכקיבוצניקית במקור הרגשתי קשר אליו. סבא שלי לא הרבה לדבר איתי על 'צוותא', אבל אני מרגישה שיש למקום הזה קשר חזק אליי ואל משפחתי, זה חלק מהסיפור שלנו". אחרי ציון ניהל את המקום משה טנא ובשנים האחרונות מנהל אותו חיימון גולדברג.
"עדיין יש ל'צוותא' סממנים פוליטיים יותר ממקומות אחרים, אבל אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה היום 'שמאל', אלא זה בעיקר מקום של הישראלים ה'שפויים'", אומר פירסטנברג. "היה פה מקום שהיה כלי רב־השפעה פוליטית, מוזיקלית ותרבותית, והיום זה משהו שחסר, היום האג'נדה היא בעיקר 'לעשות קופה' כי אתה חייב לקיים את המקום. אני חושב שאם ישלבו בין האג'נדה המקורית של 'צוותא' ובין הרצון להרוויח כסף, המקום יוכל לחזור לקדמותו".
