"מבחינתי, השידורים מהאולימפיאדות היו שיא השיאים והכיף הגדול של חיי", מציין שחיין העבר משה גרטל, שבין השנים 1984 ל־2016 שידר את תחרויות השחייה מתשע אולימפיאדות עד שחדל. עם שירת “ולפעמים החגיגה נגמרת” נאלץ לתלות סופית את המיקרופון, אבל לא את שלל בגדי הים שלו.
בגיל 78, שכלל איננו נותן בו את רישומו, הוא מתאמן במרץ לקראת אליפות העולם לוותיקים, המאסטרס, שתיערך בשנה הבאה בסינגפור, שם יבקש להגן על תוארו כאלוף העולם. "רק נהיה בריאים ולא יהיו מלחמות", הוא מוסיף. בניגוד להרגלו במשך עשרות שנים, צפה גרטל בתחרויות השחייה באולימפיאדת פריז בטלוויזיה בביתו בירושלים, ולא רק בהן. “כעת, אני נהנה לצפות גם בהמון ענפים אחרים, מה שנמנע ממני כששידרתי מהאולימפיאדות", הוא אומר אגב מחמאות ג’נטלמניות לשדרי ההווה, שאיש מהם איננו מזוהה כמוהו עם השחייה.
הכי כואב שיש: לא תתחרה על מדליית זהב – בגלל 100 גרם
כן, יותר מנבחרת החלומות: "ארה"ב הזו – הטובה אי פעם"
תגובתו פחות נינוחה כשהוא נשאל איך ההישגים בענף השחייה, מחמל נפשו, שאינם מתקרבים להישגים בענף השיט, הגם ששניהם מתבססים על מים. הוא שולף את חרבו מנדנה ואומר: “איך אפשר לצפות להצלחה בתחרויות בינלאומיות כשכמעט אין בארץ בריכות באורך של 50 מטר, שבלעדיהן אי אפשר להגיע רחוק בתחרויות אלה? כמה אפשר להסתמך על המתקנים במכון וינגייט? עד מתי אצטרך להמשיך לצעוק בדרישה שבירושלים, עיר שיש בה מלא מתקנים בתקן בינלאומי, תוקם גם בריכה שבה ניתן יהיה להתחרות עם שחיינים על רמה מחו"ל?".
"לא די בבריכות הרבות לחצי המרחק שיש כאן ואיתן אי אפשר להתקדם אל הדבר האמיתי. שחיין שמתאמן בבריכות 25 מטר כאילו נדרש לחצות אוקיאנוס כשהוא יוצא להתחרות בחו"ל, ולא די בכך שיש לנו מאמנים טובים ובסיס טוב של שחיינים. חוץ מזה, כששחיינים ישראלים מתחרים בתחרויות בינלאומיות, זה בדרך כלל לא עם שחייני מעצמות שחייה, כמו ארצות הברית, אוסטרליה וסין – כשהדבר לא תורם ליכולת שלהם”.
הוריו היו ממייסדי קיבוץ שפיים. בפילוג שאירע בתנועה הקיבוצית ב־1952, עבר עמם גרטל בן ה־6 לקיבוץ רמת יוחנן. זה היה מעבר משמעותי בחייו. בקיבוץ ה"חדש" הוקמה זה מקרוב בריכת שחייה וגרטל הילד למד לשחות בה בעקבות אחותו. כשהמאמן יוסף (יוז’ו) טלקי הקים את מועדון הפועל גוש זבולון, והיה בא לרמת יוחנן מקיבוץ כפר המכבי השכן כדי לצוד כישרונות, ביקש ממנו גרטל לצרפו לחניכיו – ונענה בחיוב. לימים, כששידר את תחרויות השחייה, הפרשן שלצדו היה טלקי.
אגב, לא רק שחייה?
“נכון. לצד השחייה וריקוד בלט בנעוריי, רעיתי את הצאן עם המלחין מתתיהו שלם. ככל ששיריו, כמו ‘שיבולת בשדה’ ו’הבו לנו יין’, היו די תוססים, כן מתתיהו היה שתקן מטבעו”.
ההתחלה בענף השחייה לא הייתה חלקה. “ההתפתחות שלי בשחייה הייתה אטית ובאימונים הייתי מגיע אחרון", משחזר גרטל. “אין לי מושג מדוע לא פרשתי; הרי ילדים לא אוהבים להפסיד. זה היה מזלי שלא הפסקתי. בגיל 16 הרבצתי את הקפיצה שלי קדימה ותוך זמן לא רב אני, מי שהיה אחרון הנמושות בבריכה, השתלטתי על כל משחי החתירה. זה היה במידה רבה הודות ליוז’ו, שזיהה את הכישרון שלי. ללא ספק הוא היה זה שפילס לי את הדרך. יוז’ו יישם אצלנו דברים שלמד מחבריו מומחי השחייה מהגוש המזרחי, וכך הפך את הפועל גוש זבולון לאימפריה, גם אם זה היה כרוך בריבים בהיותו מאוד תובעני איתנו”.
יש סיבה לכך שדבקת בסגנון החתירה?
“זה מה שהתאים לי וגרם לכך שעשר שנים הייתי אלוף הארץ. זאת, מאחר שהרגליים שלי היו חלשות מדי למשחי החזה, למשחי הפרפר לא היה לי מספיק כוח בכתפיים ואילו את משחי הגב אהבתי פחות”.
עימות עם מכבי תל אביב
לדבריו, חווה כשחיין חוויה בלתי נשכחת בהתמודדות עם מארק ספיץ, כוכב הבריכה האגדי, שהגיע למשחקי המכבייה. “ספיץ עשה לנו שם בית ספר במשחים השונים", מעיד גרטל. “בייחוד במשחה השליחים, שבו היינו השחיינים המסיימים של נבחרות ארצות הברית וישראל. עד שקפצנו למים, היה לנו יתרון על האמריקאים. כבר הייתי בטוח שאנחנו הולכים לחולל סנסציה, כשלפתע ספיץ חלף על פניי כמו טיל ונגע בדופן הבריכה. התהילה חלפה לנו לפני שהחלה. כעבור 40 שנה, כשספיץ הגיע ב־2009 כאורח כבוד למכבייה ה־18, הוא הפתיע אותי, כשאמר לי: ‘אתה היית היריב הכי קשה שלי!’, לא יודע מאיפה הוא לקח את זה, אבל ההקלטה של דבריו נעלמה עם עוד הרבה אוצרות של הערוץ הראשון”.
גרטל מספר שכבר ב־1970, בעודו שחיין מצטיין, הוצע לו לשדר שחייה בטלוויזיה, “אבל כשבמקביל הוצעה לי מלגת לימודים בארצות הברית, ברור מה בחרתי, מה גם שאז עוד לא ידעתי איזה חור זה מערב וירג’יניה”. כשחזר ארצה כעבור שבע שנים ופגש באיזו תחרות את אלכס גלעדי, מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה, הוא הזכיר לו את ההצעה דנן ושאל אם יש להם צורך בפרשן שחייה. “בוא, נראה”, השיב לו גלעדי ופתח בפניו את הדלת לקריירה הטלוויזיונית שלו.
גרטל “טרף” את המיקרופון ופיתח סגנון שידור משלו, צבעוני ומתלהב. “אני לא אוהב את אסכולת השידור המכופתרת, כנהוג באנגליה ובארצות הברית”, הוא סח וניכר בו שהוא מודע לכך שמול חסידי האסכולה שלו יש לו אופוזיציה לא מבוטלת. בשידור מאולימפיאדת לונדון 2012 הרחיק לכת כשפרסם את מספר הטלפון שלו ל"מי שרוצה לשאול שאלות" ו"מרוב מתקשרים אליי התפוצץ לי הטלפון".
והשיא?
“השיא היה כשבטיסה ארצה זומנתי אל הטייסים בקוקפיט, שרצו לשמוע ממני סיפורים מהאולימפיאדה. חמש שעות הייתי כלוא אצלם וזה לא הפיג את הפחד שלי מטיסות, כשליתר ביטחון אני אוחז במסעד המושב”.
איש חביב, גרטל, דבר שהתבטא בשידוריו, אבל עם מכבי תל אביב בהיותה “הקבוצה של המדינה”, נקלע לעימות מתמשך – גם סביב פרשת אולסי פרי. גרטל נשוי לשופטת בדימוס, אב לשניים וסב לנכד. הוא, ירושלמי ותיק, ניכר בהומור השופע שלו, בגזרתו הספורטיבית ובמגבעות שעל קודקודו. עקרונית, אין לו דירה משלו והוא מתעקש להתגורר בדירות שכורות.
עם מי נסיים?
“כמובן, עם טרזן. בתקופת לימודיי בווירג’יניה הביאו לנו כמרצה אורח את ג’וני וייסמילר, האלוף האולימפי בשחייה משנות ה־20. גיבור ילדותי הגיע שיכור כלוט ודיבר ברעד על שפת הבריכה. כשהחבר’ה ביקשו ממנו שישמיע את שאגת טרזן, יצא לו חצי חרחור והוא נפל למים. כך חולפת תהילת עולם”.
