אני הבת של א לבנוני מְהַגֵר. אבי הגיע לארץ כנער צעיר בשנת 1952. גדלתי מוקף בתרבות ערבית. יש לי קשר עמוק למורשת שלי ואני מאוד גאה בה.
כמו רבים כל כך מתמודדים עם המשבר המתגלגל במדינה המזרח התיכון, גם לי יש מיליון מחשבות ורגשות בנושא. ולטוב ולרע, במקרה יש לי גם מה שחלקם עשויים להחשיב כקהילת עוקבים נכבדת ברשתות החברתיות.
אבל זה העניין – אני לא מרגיש שכל זה מחייב אותי לצאת לשם ולנסות להיראות כאילו אני בעמדה "לחנך" אחרים באיזה "צד לקחת" כשאני לא. זה לא מחייב אותי להתנהג כמו "מומחה" כשאני לא. ואני באמת לא יכול להבין מדוע כל סלבריטי או "משפיע" ירגישו נאלצים "לקחת צד" בפומבי או עמדה קיצונית לגבי מה שקורה ב ישראל ו עַזָה.
אני לא מבין למה מישהו שידוע בעיקר בזכות תפקיד ששיחק בתוכנית טלוויזיה – או בגלל שיש לו מיליון עוקבים פלוס בפלטפורמת מדיה חברתית – צריך שהמעריצים שלו יאמינו שהם יודעים בדיוק על מה הם מדברים באחת מהן. המשברים הגיאופוליטיים העמוסים ביותר מבחינה רגשית, המורכבים ובלתי פתירים לנצח של זמננו.
אני מסתכל מסביב על הקוליות והעוינות יותר ויותר אנטישמי ו רטוריקה אנטי-ערבית בכל מקום, מ קמפוסים בקולג' לרחובות ניו יורק. נותר לי לייחל שהאנשים שאינם משכילים מספיק בנושא כדי שיוכלו להשפיע על מישהו אחר יקדישו יותר זמן להקשבה, יותר זמן בלמידה ופחות זמן בעיצוב דעותיהם של אחרים ש- מסיבות שאני לא יודע. העמידו פנים שהם מבינים – פנו אליהם לקבלת הדרכה בנושאים כמו אלה.
ואני באמת לא מבין למה מישהו בעולם ידרוש משחקן הכדורסל, הדוגמנית או הרקדנית האהובה עליו יפורסמו באיזה "צד" הם נמצאים, או יביש אותם לקחת אחד כי זו איכשהו האחריות שלהם לתת לכולם לדעת היכן הם עומדים בנושא שמעולם לא טענו כי הם קול סמכותי.
כי מה שקורה, כתוצאה מכך, הוא חבורה שלמה של אנשים שעשו לעצמם שם והשפיעו על טרנדים של צלליות בסופו של דבר דוחפים דעות לא מושכלות בצורה מסוכנת, שאחר כך עוברות ומתקבלות כעובדה, כשהן הכל חוץ.
יש לי רגשות עזים להפליא לגבי מה חמאס עשה לעם ישראל התמים ב-7 באוקטובר, ויש לי רגשות עזים באותה מידה לגבי מה שנעשה לחפים מפשע בעזה בימים הרבים שחלפו מאז.
רדפו אותי התמונות של עריסות תינוק מוכתמות בדם בישראל, ואני רדפו אחרי התמונות של ילדים פלסטינים חסרי חיים קבורים מתחת להריסות בניין שהופצץ.
יש לי רגשות עמוקים לגבי כל הזוועות שבוצעו. כל החיים התמימים שאבדו. יש לי רגשות לגבי הקהילות היהודיות בכל העולם וכאן בבית, חוששים לחייהם בעודם מתאבלים על יקיריהם. יש לי תגובה רגשית עמוקה לא פחות, כערבי בעצמי, כשאני חושב על פלסטינים וערבים בכל העולם וממש כאן בבית, מפחדים לחייהם, בעוד רבים גם מתאבלים על יקיריהם.
קרובי משפחתם של ההרוגים בפיגוע בקיבוץ ניר עוז, מחבקים זה את זה.
Getty Images
יש לי רגשות, כי אני בן אדם המסוגל לאמפתיה. כמו הרבה אנשים שצופים במלחמה האכזרית הזו מתפתחת, יש לי דעות בנושא.
אבל זה מה שאני גם יודע – אני לא מומחה למזרח התיכון. אני לא היסטוריון. אני לא סמכות למדיניות חוץ.
אני יודע שלאזור זה של העולם יש היסטוריה ארוכה, מסובכת ועם ניואנסים של סכסוכים. אני יודע שיש אינספור סיבות למהומה הבלתי נגמרת ההיא. אני יודע שמה שהתרחש ב-7 באוקטובר לא התרחש בחלל ריק. אני יודע שזה היה השיא של הרבה גורמים רב-שכבתיים ששיחקו במהלך הזמן.
אבל אני לא מתיימר לדעת מה שאני לא יודע, ואני מסרב להעמיד פנים שאני יודע כל מה שאני צריך לדעת.
אני יודע מספיק כדי להבין שאני לא צריך לנסות לשכנע מישהו אחר לחלוק את הדעות שלי על המורכבות של הנושא. זה יהיה חסר אחריות ולמען האמת, מזיק – אפילו פזיז מצידי.
זה דבר אחד להגיד מה אתה מרגיש, דבר אחר לדרוש מאחרים להסכים איתך.
אדם יושב בין הריסות הבניינים שנהרסו בתקיפה אווירית ישראלית בעיר רפיח שבדרום רצועת עזה.
חאלד עומר/שינחואה דרך Getty Images
אני רוצה למקד את ליבי ותודעתי באגרה שכל זה גובה על האנושות, על בני האדם התמימים הקשורים למשבר הזה שלא מעשה ידיהם, בילדים שאין להם שום דבר באלימות המתמדת, שפיכות הדמים, העצב, ופחד שזו המציאות המשותפת שלהם.
ב-7 באוקטובר ביצעו חמושים של חמאס פיגוע קטלני נגד ישראל, שבו נהרגו 1,400 בני אדם וכ-240 בני אדם נלקחו כבני ערובה. היום הקטלני ביותר ליהודים מאז השואה.
בעקבות ההסתערות המיידית החלו לצוץ הסיפורים. סיפורי זוועה שאין לתאר. ברבריות בלתי נתפסת. זוועות כל כך פראיות שהיה קשה להפליא לרבים מהעיתונאים שמסקרים את הסיפור לנסח תיאור מדויק שלהן מבלי להפסיק – או כדי לעצור את הדמעות או את הבחילה.
אתה לא צריך להיות מומחה למזרח התיכון כדי להרגיש משהו כשאתה שומע את המספר על איך חמאס השליך רימונים למקלטים עמוסים במבקרי פסטיבל צעירים מצטופפים יחד. אתה לא צריך להבין את ההיסטוריה של הסכסוך כדי לקבל תגובה מרגשת לתחינותיה של אם אמריקאית המבקשת מראשי חמאס לספר לה אם בנה – שזרועו הופרכה באחד מאותם מקלטים והיה לאחר מכן נלקח כבן ערובה – מקבל טיפול רפואי בזמן החזקתם.
ישראל הגיבה לפלישה האכזרית לארצם בכוח צבאי. הם הפציצו ללא הרף את עזה. יותר מ-10,000 פלסטינים מתו כתוצאה מכך.
אתה לא צריך להיות סמכות בהיסטוריה של פלסטין כדי להרגיש בחילה ועצוב כשאתה רואה את התמונות של נשים פלסטיניות מייללות על גופות התינוקות חסרי החיים שלהן מכוסים באבק ההריסות שתחתיהם נקברו. לא צריך דוקטורט בעניינים גלובליים כדי להבין שכל כך הרבה מילדי עזה איבדו הכל. הם איבדו את בתיהם ובני משפחתם. אין להם אוכל, אין מים, אין מחסה, אם הם בכלל שרדו. ילדים תמימים שנגזלו מנעוריהם, מתמודדים עם עומסי המלחמה הבלתי נספרים שאף נפש צעירה לא צריכה לשאת.
זוועות אינן מתרצות זוועה נוספת. אם לא נוכל להסכים על שום דבר אחר, אני מקווה שנוכל להסכים על כך. אבל, לפחות כרגע, אנחנו לא יכולים.
ברור שמדובר בסוגיה מסובכת ורגשית להפליא. זה פשוט לא מועיל למי שלא בקיא היטב במורכבות המצב הזה לבחור בעמדה קיצונית – ואז ללחוץ על אחרים לשתף אותם בעמדה הזו.
העולם כבר מפוצל כל כך עמוק. המדינה הזו עצמה היא כבר קופסת חול, הרחק משב רוח קל מלהתפרץ לתופת. כאשר אלה שאינם משכילים בנושאים אלו שופכים בנזין על המדליק ומפצירים באחרים להכות גפרור, התוצאה הבלתי נמנעת היא אלימות, הרס וכאב.
התוצאה היא ילד בן 6 בשם Wadea בשיקגו, נדקר 26 פעמים על ידי בעל הבית שלו. למה? כי הוא היה פלסטיני. בעל בית מבוגר שרק שבועות קודם לכן בנה לילד בית עץ, היה כל כך אכול מזעם בעקבות ה-7 באוקטובר, כל כך מסונוור משנאה, שהוא הצליח לדקור ילד קטן ויפהפה 26 פעמים.
התוצאה היא גבר יהודי בן 69 בקליפורניה בשם פול קסלר שמת במה שמכונה רצח, בעודו מפגין נגד מפגינים פרו-פלסטינים. התנגשות עם הצד שכנגד התרחשה, וקסלר הופל ארצה, מה שגרם לפציעה הקטלנית בגולגולתו ששמה קץ לחייו.
התוצאה היא איומי פצצה על בתי כנסת ותקיפות פיזיות של גברים יהודים קשישים המגינים על פוסטרים של בני ערובה ישראלים שהודבקו על עמודי תאורה.
מפגיני נגד אוחזים בדגל ישראל מעבר לרחוב מהמחאה הפרו-פלסטינית המרכזית לפני צעדה דרך מרכז מנהטן במהלך מחאה הקוראת להפסקת אש בין ישראל לחמאס.
Pacific Press באמצעות Getty Images
התוצאה היא שיצרן עוגות שמציב שלטים על חלונות המאפייה שלהם המכריזים "לא יוגשו ערבים", וכל הפלסטינים מכונים "טרוריסטים" על ידי מבינים, פוליטיקאים וברצפת בית הנבחרים של ארצות הברית.
כאשר מצית אינו מבין כיצד פועלת האש – כיצד לשלוט, לתחזק או לכבות את הלהבות שהם הציתו – הרבה יותר מהשריפה שבנו בסופו של דבר נשרף.
וזה מה שקורה בכל העולם כרגע.
למרות שאני מבין שזה אכן מצב שמפעיל קשת מלאה של תגובות פיזיות ורגשיות, ואני מעריך שרבות (אם לא כולן) מהתגובות האלה תקפות, אני לא מאמין שסלבס חסרי ידע וכוכבי TikTok שמים אצבע על קנה המידה של "צד" אחד של סוגיה (שאיננה, למעשה, בחירה בינארית בין ישראל לפלסטין) עושה משהו טוב יותר.
"…אני באמת לא מבין למה מישהו בעולם ידרוש משחקן הכדורסל, הדוגמן, או רקדן הטיק טוק האהובים עליו לצאת לציבור באיזה 'צד' הם…”
זה מחמיר הכל. זה מפיץ מידע מוטעה. זה מתחלק עוד יותר. זה מחזק ומעודד שנאה. זה מעורר השראה ומצית אלימות.
מצדי, אני לא אכפה את ה"צד" שלי על אחרים.
כשזה מגיע לנושא הספציפי הזה, הרבה ממה שמודיע על המחשבות והרגשות שלי נובע מהעובדה שאני אמא – ולאמהות הייתה השפעה עמוקה על הדרך שבה אני רואה את העולם. זה עזר לי להתמקד באנושיות המשותפת שלנו ברגעים של קונפליקט ובלבול. זה מאלץ אותי לרצות להקשיב לאלה שבאמת מבינים את הקונפליקט הזה ולעשות כמיטב יכולתי להבין, גם זה ממקד את מחשבותי בתחושת חמלה על החיים התמימים שהושפעו מכל צד של המלחמה הנוראה הזו ובעזרה להם בזמנם של צורך.
ואם יש לי השפעה כלשהי על מישהו בעולם הזה שלא יצא מהרחם שלי, אבקש שכולנו ננסה למצוא את האנושיות שלנו ברגע זה. ולהתנגד לדחפים של להכריח אנשים לבחור "צדדים".
אנטישמיות היא טעות. איסלאמופוביה היא טעות. רצח של כל חיים חפים מפשע הוא פסול. אני מאמין בזה ביסודו. זה מה שבלב שלי, אז אני יודע שזה מדויק.
אני אישית התבקשתי על ידי אחד או שניים מחבריי הערבים להתנער מישראל, התבקשתי על ידי אחד או שניים מחבריי היהודים להתנער מכל פלסטין, ואפילו התבקשתי להתנער מהנשיא ביידן.
אני לא אעשה שום דבר מזה. כי המילים שלי צריכות לשקף גם את מה שאני מאמין וגם את מה שאני מבין כדי להיות מדויקים באמת. וכשזה מגיע לסוגיה העדינה ההיסטורית הזו, אני לא מתכוון להוסיף טיפת שמן ללהבה שכבר משתוללת.
וזה אומר שאני אמשיך להקשיב, אני אמשיך ללמוד, ואני הולך להמשיך למקד את האנרגיה שלי בבני האדם התמימים שהושפעו מכל זה, אבל לעולם לא אעמיד פנים להיות מומחה למלחמה בין ישראל לחמאס.
ולמען האמת, אף אחד לא צריך להעמיד פנים שהוא כזה.
