"לדעתי יש לזה תשובה מעשית, שהיא הסכמי ממשלה לממשלה שמקימים אמצעי הגנה ושקיפות אפקטיביים סביב החומרה, משקלי הדגם והידע, וזה מה שעבדנו עליו בעסק שלנו. MOU (מזכר הבנות) עם איחוד האמירויות הערביות, ואני מאמין שזהו מודל בר-קיימא לקיום שותפות טכנולוגית חזקה עם אותה מדינה, כמו גם עם מדינות אחרות, שנותן לארה"ב סדרה של כלכלה ואסטרטגיה כאחד. יתרונות, כאשר האלטרנטיבה היא לגרום להם להיכנס למסלול הטכנולוגיה הסינית, שאיננו רוצים".
על סוגי הסכמי הסחר שמדינות אסיה רוצות:
"מה שמדינות מחפשות, לדעתי, הפך ליותר ויותר מותאם אישית. לא מדובר רק בסוג של גישה רחבה לשוק. זה הצרכים המיוחדים של מדינה שחושבת על המודל הכלכלי שלה לעתיד. ולכן הדיאלוגים הכלכליים שניהלנו עם המדינות הללו והאטרקטיביות של ארה"ב עוסקים בהרבה יותר מסתם: האם נוכל להוריד את חסמי הגישה לשוק?"
"אז תן לי לתת לך כמה דוגמאות. עם יפן, הם באמת רצו את ה-MOU של המינרלים הקריטיים כדי שיהיה להם מסלול ליתרונות של IRA (Inflation Reduction Act). זה היה סוג של השאלה מספר אחת שלהם, הרבה יותר חשובה להם מאשר איזו עסקת סחר מבוססת רחבה יותר. עם אינדונזיה, זה די דומה. זה מה שאינדונזיה מחפשת. ביסודו של דבר, הם רוצים לגבש הסכם מינרלים קריטי בסטנדרטים גבוהים כדי שתהיה זרימה של ניקל אינדונזי לייצור רכב חשמלי אמריקאי, סוללות וכדומה עם מדינות אחרות".
האם עובדים ותעשיות אמריקאיות נהנו מהסכמי סחר חופשי קודמים:
"אז איפה העובדים השתלבו בזה? עכשיו אפשר לומר, ובכן, עובדים משתלבים בזה. הם הולכים לקבל סחורה בעלות נמוכה יותר, וזה טוב עבורם, ובמידה מסוימת, זה נכון, אז אני לא מתנגד לסחר חופשי. אבל זה חייב להיות אלמנט כלשהו של תיאוריה כיצד מתקיים הבסיס התעשייתי של ארה"ב, היכולת לבנות כאן, וזו הסיבה שאני למעשה חושב שדברים כמו IRA (חוק הפחתת האינפלציה) והסכם מינרלים קריטיים עם יפן הם דרך רציונלית יותר לחשוב על סחר חופשי קדימה".
על מה שמר סאליבן למד מפגישותיו עם מר שי ומר וואנג:
"הדבר הכי גדול שקופץ לי יוצא מהפגישה עם שי – והוא קיבל חיזוק בפגישה שהנשיא ביידן קיים עם שי, ובהרבה מאוד גם בפגישות עם וואנג יי, אבל מנוקד – וזה שלי דעה שכאשר נכנסנו לתפקיד, ההשקפה הסינית הייתה: אם אתה הולך להתחרות בנו, אז לא נשתף איתך פעולה, ולא יהיו לנו קווי תקשורת. אתה לא יכול לקבל את זה בשני הכיוונים. אתה צריך לבחור. ופשוט נשארנו עם התיאוריה שלנו, שהיא תחרות מנוהלת: אנחנו הולכים להתחרות, אנחנו הולכים להתחרות במרץ, אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים למצוא אזורים לעבוד ביחד איפה שזה נמצא אצלנו. אינטרס הדדי באותו זמן שאנחנו מתחרים. וכדי להתחרות באחריות, עלינו לקיים תקשורת בכל הרמות, כולל שמירה על תקשורת צבאית לצבא".
"כשאנחנו עוזבים, PRC (הרפובליקה העממית של סין) אימצה, לפחות לעת עתה, את התחרות, לא בדרך שבה הם מדברים, אלא בדרך שבה מערכת היחסים מתנהלת. מצאנו תחומים לעבוד יחד: בנושא סמים נגד, AI, סיכון גרעיני ואקלים. יש לנו תקשורת מתמשכת, כולל תקשורת צבאית לצבא, ואנחנו מתחרים, ברור מתחרים בעוצמה, ובכל זאת יש למערכת היחסים אלמנט של יציבות כך שאנחנו לא נמצאים כרגע על סף ספירלה מטה. זו התפתחות משמעותית במשך ארבע שנים לאופן שבו מערכת היחסים מנוהלת משני הצדדים, והיא תואמת את התיאוריה שלנו לגבי ניהול מערכת היחסים ש-PRC שיקפה כעת."
