מוזיקה שהיא תפילת רוקנרול עצובה, כנות אמיתית, ומשחק מצוין של דביר בנדק. "הלווייתן" של הקאמרי — שמבוסס על הסרט זוכה האוסקר עם ברנדן פרייז'ר — מקבל כאן פרשנות אחרת, עם מעט נגיעה ישראלית. מדובר בהצגה שדורשת סבלנות — אבל מי שמוכן להתמסר, ימצא בה מסע מלא ברגש.
העלילה מגוללת את סיפורו של צ'ארלי, אדם כבד משקל שנאבק בהתמכרות לאוכל ובבולמוסי אכילה כפייתית, עד כדי כך שאינו מסוגל ללכת בלי הליכון. הוא מלמד ספרות בזום, ומנהל קשר רגשי עמוק במיוחד עם מאמר אחד — על הספר מובי-דיק. הכל מתחיל כשצ'ארלי מחליט, בעקבות התדרדרות במצבו הרפואי, לחזור לקשר עם בתו המתבגרת אותה עזב כשהייתה ילדה. במהלך ההצגה אנחנו נחשפים לסיפורו העגום, מהקשר המפוקפק עם הדת, לדיכאון ולאובדן דמויות אהובות. העלילה נבנית באיטיות: לא מתוך שעמום, אלא מתוך בניית יסודות מוצקים, ולכן נדרשת מהצופים סבלנות — זה לא מחזה סוחף, ואף לעיתים כבד.
הדמויות לא עוברות איזה שינוי מטורף, אלא פשוט הולכות בקו ישר. בהדרגה, צ'ארלי הופך לקשה לעיכול — לא בגלל המעשים שלו, אלא בגלל איך שהוא מציג את עצמו. יש כאן הרבה דרמה שקטה, הרבה עצב, אבל גם חוסר של עומק מסוים. עם זאת, ההפקה מצליחה לא רק לתאר מרד נעורים, אלא מוסיפה גם רובד מסתורי ומכושף, בליווי וידיאו ארט של לויתן עצום. הבחירה המוזיקלית של רועי ירקוני היא מהיפות ששמעתי לאחרונה. השיר Wave Of Mutilation של ה-Pixies לא רק מוסיף רובד של טביעה בלב ים (המתקשר למוטיב המרכזי של ההצגה) אלא נשמע ממש כמו תפילת רוקנרול עצובה על בימת התיאטרון.
מעל לכל — החוזק של ההפקה הזו הוא הישראליות שבה, שמתבטאת בסיפור של דביר בנדק, המשחק המופלא שלו, הדימויים, והתפאורה — כל אלו חוברים יחד ליצירה חיה, נוגעת ואותנטית. המחזה עצמו רווי הקשרים תיאורטיים, והיה, כרגיל, תענוג גדול לפצח אותם. כמו שציינתי — מדובר לא רק ברפרנס ל"מובי דיק", אלא בהמחשה ויזואלית של הטרגדיה האישית של צ'ארלי. השירים על אובדן בלב ים חיברו בצורה חזקה את הכאב הפנימי שלו למטפורה של הלווייתן הנצחי, כמו במובי דיק, ששוחה באיטיות אל מותו.
הפנינה של ההצגה הזו הוא דביר בנדק, שבכוח בלתי מוסבר ובכנות אמיתית, מצליח לגרום לנו להבין, להיגעל, להזדעזע — ולחבב אותו. הדמות שלו, של צ'ארלי, היא אופטימית וחביבה מטבעה, אבל גם קשה ועקשנית. והוא הצליח להעביר את כל התחושות הללו. בנוסף לכך, גם רות אסרסאי הצליחה להעניק לדמותה רוך מרגש, כזה שכבר מזמן לא פגשתי על במה.
למרות זאת, חלק מהדמויות נכתבו בצורה חד-גונית. התקשיתי להזדהות עם אלי ועם דמות האם, שתיהן הופיעו בעיקר בכעס שלהן, ולא מצאתי בהן את הרוך שהייתי רוצה לראות, את אותו רוך שצ'ארלי רואה בהן. אלי, בתו של צ'ארלי, לא הצליחה לעורר בי תחושת הזדהות ברוב ההצגה. היא הייתה רותחת מכעס, ואילו אני ניסיתי נואשות לראות בה את אותה טוב לב שצ'ארלי רואה — אך כמעט ולא הצלחתי. ובכל זאת, לקראת הסוף, במונולוג המסכם שלה, מתבהר לנו שגם היא, בדרכה, אוהבת אותו. דרך המונולוג הזה, מבינים פתאום שהיא, כמו אביה, אינה מצליחה לתקשר עם העולם.
אל תצפו להצגה סוחפת ומטלטלת, אלא למסע איטי: מישיבה על הספה, דרך הידרדרות שאינה ניתנת לעצירה, שבזכות מונולוג אחד קסום ודרמה שנבנית – אני מצאתי את עצמי יושבת ומתייפחת. בקיצור, לוויתן היא הצגה למי שמוכן להתמסר. למי שמוכן להרגיש. למי שמוכן להתייפח.
