תזמורת חיה שעושה לבכות. ביצועים מעולים של טלי אורן ונוי הלפרין, אתנחתא קומית מפתיעה, ואלון סנדלר אחד. "Dear Evan Hansen" הגיע לתיאטרון הקאמרי – והוא לא מאכזב. זהו סיפור על ריפוי מתוך אובדן. על ילד שנקלע לשקר גדול מהחיים, ואנחנו, יחד איתו, מתבגרים, מוצאים את קולנו ולומדים על עצמנו. המחזמר, למי שעדיין לא מכיר, מספר את סיפורו של אוון, נער מנודה שסובל מחרדה חברתית.
כחלק מהטיפול הפסיכולוגי שלו, אוון מקבל משימה: לכתוב לעצמו מכתב בכל יום, המתחיל במילים "היי אוון הנסן..". כשאחד המכתבים מגיע לידיו של קונור – תלמיד נוסף בבית הספר – ונמצא לאחר התאבדותו, הכל משתנה. המכתב הופך למעין מכתב ההתאבדות של קונור, ואוון, שבתחילה נסחף לתוך אי הבנה, מחליט להעמיק לתוכה ולבדות מערכת יחסים שלא התקיימה מעולם. ההצגה מתגלגלת ממוות לריפוי ובנויה כך שמתרגשים קודם כל מהמוזיקה, אחר כך מהסיפור ואז מהשחקנים שגורמים לנו להתאהב בעלילה הלא פשוטה.
בבימויו של עמית אפטה יש רמזים יפהפיים שמשקפים את המסר המרכזי של ההצגה – שבסוף הכול עובר. אהבתי את ההדרגה בחשיפה של השמש, דרך הצבעים, המילים, התרגום ואת הדימויים שגיליתי בדיעבד. בנוסף, אפטה הצליח לשלב בין השימוש במסכי לד ובייצוג הרשתות החברתיות לבין בדידות ונידוי ואף מעצים אותה, עד שברגע אחד, אנחנו מגלים שאפשר לחוש הכי טוב בעולם – או להכנס ללופ בלתי נגמר של עצב בחסות תגובות טובות ורעות ברשת.
מעבר לעיסוק בחרדה חברתית, המחזמר עוסק במשפחות שבורות, התאבדות, בדידות, פערי מעמדות, והצורך הבסיסי כל כך של כל אחד מאיתנו להרגיש שייך. עם התקדמות ההצגה אנחנו מתמלאים אמפתיה כלפי הילד הבודד שמחפש מישהו לדבר איתו. הסיפור של ילד שמגלה את חוזקותיו דרך אדם אחר – גם אם זה מבוסס על שקר – נוגע עמוק. הרצון להיות חלק ממשהו, לא להיות מנותק, הוא אוניברסלי.
אלון סנדלר הוא "אוון" מושלם במקרה הזה. הוא מביא את המבוכה, הדמיון והכאב שלו בצורה כובשת, ובזכותו הוא מסתבך כל כך, ובמקום לכעוס, אנחנו נשאבים יותר – לאהבות שלו, להצלחות ולכישלונות. זהו סיפור התבגרות משוגע על מציאת המקום שלנו בעולם.
השיא הרגשי של ההצגה הוא בביצוע של טלי אורן, שמציגה סיפור מורכב של אימהות לילדים מתבגרים. בשילוב עם התרגום (החכם כל כך!) המציג את אוון כ-"שמש בן שש" – נמסתי. ולמרות שאני לא אמא – הבנתי אותה כל כך ורציתי ישר לחבק גם את אמא שלי. המחזמר פשוט עושה תיקון לכל המשפחות השבורות, דרך משפחה מאמצת, לאמא שעושה הכול עבור הבן שלה, וגם כשהכול מתפרק – יש לו את אמא. וזה הכי חשוב.
נוי הלפרין, שמגלמת את זואי, מעלה בעדינות את העיסוק בטרגדיה, בחיים שאחריה וברצון להיאחז. בעצם כולם עוסקים בזה. עם פיזור הפליירים של ער"ן, למרות שלב ההצגה הוא בתהליך ההתבגרות של אוון עצמו – הקאמרי לא חומקים מהעיסוק בנושא החשוב ומזכירים לכולנו שזה בסדר לבקש עזרה ולא להישאר לבד.
בתוך כל הכאב, מגיח ג'רי, הדמות של אדיר שטיבלמן. הוא מצליח לקרוע מצחוק, לקלל ובעיקר להקליל את האווירה. הוא פשוט האתנחתא הקומית המושלמת. עוד ליהוק מעניין הוא יניב סוויסה, שנראה בהתחלה כליהוק מפתיע ולא מתאים, מתגלה כאבא חביב ורגיש. ואלה שור סלקטור שוברת אותי. ברגע אחד שבו כמעט כלום לא עבד – היא יבבה ושבתה אותי, במשחק הכי מהפנט שיש.
כשיצאנו מהתיאטרון, החברה שבאה איתי שאלה מה נגע בי, ולמה בכיתי כל כך הרבה. חשבתי על זה, ועכשיו אני עונה לה – הספקתי כבר להרגיש את כל הרגשות בתיאטרון: עצב, משיכה, כעס. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה ליאור הקטנה, זו שעברה חרם, נרפאה. וזו לא רק הצגה לנוער. זו הצגה לילדים האבודים שגדלו להורים המבולבלים והאוהבים, לקרובים של, ולכל מי שאי פעם הרגיש בודד וחיפש את עצמו.
עם זאת, לא הכול היה מושלם – המחזמר ארוך, אולי אפילו ארוך מדי. שעתיים וחצי (כולל הפסקה) זה לא מעט, ולמרות שהתזמורת החיה והשירים שואבים, היו רגעים שבהם אפשר היה לקצר. בתור מחזמר שמדבר אל דור הטיקטוק, הייתי מצפה לקצב אחר. אבל בשורה התחתונה זה לא משנה. הבימוי והשירים – שובי לב וסוחטי דמעות. ואין ספק, זה לא סתם מחזמר עטור פרסים – זו חוויה שנוגעת עמוק בלב. ואולי, כמו אוון, גם אנחנו צריכים לפעמים תזכורת לכך שאנחנו לא לבד. ברוך הבא אוון, כמה טוב שהגעת.
