Wכשחיפה עודה עברה לשיקגו לראשונה, היא חשה געגועים לבישול הפלסטיני של אמה ורצון להשתלט על המנות שעליהן גדלה – אז היא התחילה לרשום את המתכונים של אמה ולשתף אותם באינטרנט. בין אם היא הקציפה עלי גפן ממולאים או בעיצוב יד שיש ברק (כופתאות בשר מבושלות ביוגורט), היא פשוט רצתה לעורר את טעמי המטבח של אמה ואת טיולי הקיץ התכופים שמשפחתה הייתה יוצאת לארץ ישראל.
אבל ככל שחלפו השנים והיא בנתה בלוג אוכל מצליח בשם המטבח של פופו ומאוחר יותר פרסם ספר בישול בשם סעדו בפלסטין, היא התחילה לראות בשיתוף מתכונים פלסטינים משהו יותר: קביעה של זהות וחיבור לארץ ולאנשים שנמצאים בסכנה. זה מעולם לא הרגיש לה יותר מכריע מאשר בחודשיים האחרונים, שכן עד היום נהרגו יותר מ-20,000 פלסטינים בעזה על ידי כוחות ישראליים, בעקבות תקיפה של חמאס שבה נהרגו 1,200 ישראלים.
"פתחתי את הבלוג שלי כאמצעי לשמר את הזהות הפלסטינית שלי", עודה מְשׁוּתָף בפוסט באינסטגרם ב-30 באוקטובר. "אני יודע שאני 'רק' בלוגר אוכל פלסטיני אבל אני בוחר לחלוק את האוכל של עמי כצורה של התנגדות".
עד כמה שהיא תשמח לדבוק רק בשיתוף מתכונים לעוגיות גרייבה פיסטוק הל, לא לדבר על האלימות והעקירה שעומדים בפני הפלסטינים לא הרגיש לה כאופציה. לא מעט משום שתוצאת המצור וההפצצה הותירה יותר ויותר את הפלסטינים ללא גישה אל מים ו מזון – ניגוד מוחלט למטבח של עודה עצמה, וכזה שכואב לה לחשוב עליו. "לא הייתי אומרת שאני אדם פוליטי, אבל אתה צריך לעמוד על מה שנכון", אמרה מאוחר יותר בטלפון.
היא לא לבד: עודה היא רק אחת ממספר שפים ומשפיעני אוכל שהשתמשו במטבח כמדיום לספר סיפורים אנושיים יותר על פלסטינים.
ופא שאמי, שגדל ברמאללה, עיר פלסטינית בגדה המערבית, ועבר לקליפורניה בבגרותו, הוא אחר. צלם האוכל ומפתח המתכונים מאחורי פלסטין בצלחת, ציין שאמי שפשוט לומר שהיא מפלסטין נחשבת להצהרה פוליטית, בין אם היא מתכוונת לכך או לא. בעוד שהיא מכירה בערך של אקטיביזם ולובי, היא בחרה לעסוק במקום זאת על ידי שיתוף תמונות של לחמניות מוסחאן (לחמניות עוף ובצל מקורמל) ו רומנית (תבשיל עדשים וחצילים).
"אני רק רוצה להראות את היופי של פלסטין, האנושות, התרבות, הרחק מהפוליטיקה", אמרה. "התמונות בתקשורת המרכזית כאן מציגות בעצם את הפלסטינים כרשעים, כועסים, זורקים אבנים או שורפים צמיגים. אבל הפלסטינים הם הרבה יותר – האמנות שלנו, המוזיקה שלנו, האוכל שלנו".
סיכות הופכות למותרות
אולי אף אחד לא ביטא בצורה ברורה יותר את הקשר בין שיטות מזון פלסטיניות למציאות פוליטית מאשר לילה אל-חדדעיתונאי ומחבר שותף של ספר הבישול משנת 2013 המטבח של עזה. אל-חדד, שגדל בין כווית וסעודיה, בילה בקיץ בעזה לפני שעבר לארה"ב כדי ללמוד בדוקס והרווארד. היא חזרה לעזה ככתבת של אל-ג'זירה לפני שעברה למרילנד, שם היא מתגוררת כיום.
"ככל שכתבתי יותר על אקדחים וחדשות קשות, כך נהייתי יותר עייף. אם המטרה שלי הייתה להעביר את המאבקים היומיומיים של פלסטינים לקהל רחב יותר, במיוחד לקהל מערבי, הרגשתי שאני נכשל", אמרה. "אז הרגשתי שאולי (כתיבה על אוכל) זה משהו שיכול להיות יעיל יותר לספר את הסיפור בצורה אחרת."
קחו למשל את המגוון המדהים של המטבח העזתי למרות גודלו הקטן. עַזָה האוכל של העיר ידוע בחריפותו ובשימוש בפלפלים, בעוד שכפרים בפנים החקלאי של רצועת עזה אוכלים אוכל עדין בהרבה. ההבדלים הללו, אמר אל-חדד, נובעים מכך שאוכלוסיית עזה מורכבת מפלסטינים מכל רחבי הארץ שהגיעו לעזה לאחר הנכבה של 1948 ומעולם לא יכלו לחזור לכפריהם. כולם הביאו איתם את המטבחים האזוריים שלהם, והפכו את עזה למרכז של גיוון קולינרי.
תבשילי שרימפס שנאפו בסירי חרס מסורתיים היו אהובים על הפלסטינים בעבר. אבל בשנים האחרונות, מאכלי ים הפכו יותר ויותר למותרות בעזה, למרות היותה שטח חוף. קשה לאזרחים להשיג פירות ים בגלל ישראל אוסר על דייגים פלסטינים מהיציאה למרחק של יותר מ-15 מיילים ימיים מהחוף, מה שמגביל את התפיסה שלהם ומכיוון ש"ההתרוששות המכוונת" של האוכלוסייה הפכה דגים וחלבונים אחרים מהחי לבלתי סבירים יותר ויותר, אמר אל-חדד. תוכנית המזון העולמית אמרה כי "100% (מאוכלוסיית עזה) חסרי ביטחון תזונתי ברגע זה" לעומת 33% לפני ה-7 באוקטובר, מצוקה שיש היה "הוחמרה על ידי החסימות שהוחמרו" וה הפצצה של לפחות חמישית מהמאפיות בעזה.
אם מרכיב אחד מסמל את פלסטין, זה שמן זית. לשאמי יש זכרונות טובים ממסיק זיתים בילדותו ואף כתב ספר ילדים על החוויה. "הקציר הוא אירוע חגיגי לפלסטינים – הם שרים ורוקדים, חוגגים את הברכה מהעצים מדי שנה", אמרה. "אם תיסע דרך כפרים ועיירות שונות בפלסטין, תראה המון מטעי זיתים שיכולים לחיות למעלה מאלף שנה".
אבל זה סֵמֶל הקשר הפלסטיני לארץ נקטע באיטיות, לדברי אל-חדד. לכוחות ישראליים יש ממוקד תשתיות חקלאיות, מהאדמה עצמה דרך מערכות השקיה ועד לבתי חקלאים. חקלאים הוטרדו או נחסמו מלדאוג לאדמתם ולמסוק ממטעי הזיתים שלהם, משאירים זיתים להירקב על העצים. במקרה אחד לאחרונה, חיילי צה"ל עצרו חקלאי זיתים בגדה, שהיה בעיצומו של דיבור עם עיתונאים, ומנע ממנו להגיע לאדמתו; באחר, איכר זיתים שהיה מסיק עם משפחתו נהרג על ידי חייל צה"ל שלא בתפקיד.
הירידה בייצור כתוצאה מכך פוגעת ברמה התזונתית והסמלית לעם שמסתמך מאוד על שמן זית במטבחו ומזדהה עמוקות עם עצי זית. עוד לפני ההפצצה הנוכחית, אמר אל-חדד, שמן הזית החל לעבור ממוצר יסוד לפריט מותרות בעזה.
לפעמים הכאב מכה במיוחד קרוב לבית: המטבח בעזה, שנמצא כעת במהדורה השלישית שלו, האריך ימים יותר מכמה מהתורמים שלו. דודתו של אל-חדד, ענעם דלול, שהמתכון שלה לחציל כבוש מופיע בספר הבישול, נהרגה לפני שלושה שבועות בתקיפה אווירית ישראלית.
חדוות האכילה
כשם שפלסטינים הם יעדים לאלימות, כך גם מסעדות האוכל הפלסטיניות. עם זאת, האוכל נותר מקור של שמחה ותשוקה עבור פלסטינים רבים בעזה, בגדה המערבית ובפזורה הרחבה יותר.
מוטז עזיזה, עיתונאי עצמאי פלסטיני צעיר שהתגלה כאחד המתעדים המובילים של המלחמה בשטח בעזה, פרסם כמה מהתמונות החריפות והרודפות ביותר של תוצאות ההפצצות. הוא גם פרסם לאחרונה א וִידֵאוֹ באינסטגרם של חברים מריעים כשגבר אחד התהפך על מקלובה, מנה שבה מבשלים ירקות ולפעמים בשר בתחתית סיר אורז מתובל, עם כיתוב שאומר "המקלובה שלנו היא החוסן שלנו". הסרטון, שנצפה 62.7 מיליון פעמים, הוא רק דוגמה אחת קטנה לדרכים שבהן אוכל יכול לעורר שמחה אפילו בנסיבות האפלות ביותר.
אל-חדד ראה לאחרונה דוגמה נוספת לכוח החיבור של האוכל, בצ'אט קבוצתי גדול לפלסטינים אמריקאים מעזה. פעם אחת כשהקבוצה הפכה להיות קצת "סוערת" מדי בוויכוח פוליטי, היא פשוט שאלה, "מה כולם מבשלים לארוחת ערב?" כדי להסלים את השיחה. המשתתפים בילו את השעה הבאה בשיתוף נרגשים על המאכלים האהובים עליהם מהבית, היא ציינה בצחקוק.
עבור שאמי, שיתוף תמונות אוכל מדהימות מהמטבח שלה בקליפורניה הרגיש לא נכון בתקופה שבה היא יודעת שכל כך הרבה בעזה הם "מול האפשרות המיידית של רעב". אבל היא "המומה בצורה חיובית" מכמה אנשים מרחבי העולם כותבים לה, מתייגים אותה בתמונות ומודיעים לה שהם מבשלים את המנות שלה עכשיו. עודה תיארה גם היא שאנשים – שרבים מהם אינם פלסטינים או ערבים – "מתרגשת עד דמעות שמחה" והודיעה לה שהם משתמשים במתכונים שלה לבישול אוכל פלסטיני בפעם הראשונה אי פעם. הסולידריות הזו באמצעות אוכל הייתה משמעות העולם עבור שתי הנשים.
"כשאתה חולק ארוחה עם מישהו, אתה מחובר ברמה עמוקה יותר", אמר שאמי. "יש לנו אימרה בבית שאומרת משהו כמו 'אני מחובר לאדם הזה כי שברנו לחם ביחד'. מזון מחבר אנשים. ככה אנחנו מספרים את הסיפורים האלה".
