טול כרם, הגדה המערבית הכבושה – בלב מחנה הפליטים טול כרם בגדה המערבית הכבושה, בשכונת חמאם המהווה יעד תכוף לפשיטות ישראליות, עומד ביתו של השוטר לשעבר אכרם נסאר, בן 36, ושני ילדיו.
הרחוב המוביל לבית זרוע הריסות, צינורות שבורים ופסולת אחרת, וביוב זורם בצידו.
קרוב יותר לבית מופיעים שני בניו של אכרם, רחים בן החמש וברה בת הארבע. בארה במכנסיים קצרים וחולצת טריקו במזג האוויר המתון של אמצע ספטמבר.
הם נראים מהרחוב מכיוון שכל הקיר הקדמי – וחלק ניכר מהקיר הצדדי – של ביתם חסר לאחר שפשיטות ישראל קרעו אותם.
החדר הקדמי החשוף שלהם עקר – מלבד שני כסאות פלסטיק אדומים; כורסא אפורה אחת; צג מחשב ישן ללא מעטפתו; ומראה עם מסגרת שחורה תלויה על דלת הפנים הפגומה.
אריחי הרצפה שבורים, יש אבק והריסות בכל מקום.
האריחים על שני הקירות הנותרים מציעים הצצה לאיך אולי נראה הבית ואיך טיפלו בו בעבר.
ב-2 בספטמבר חייל ישראלי השתמש בדחפור כדי להרוס את חזית ביתו של אכרם, כמו כמה אחרים ברחוב.
הבית בקושי עומד של אכרם, ללא כל הפרטיות או ההגנה שרעיון הבית מעלה, משתלב בנוף ההרוס של טול כרם.
מאז 7 באוקטובר, פשיטות ה"לוחמה בטרור" של הצבא הישראלי פגעו או הרסו את רוב הדירות והתשתיות במחנה הפליטים.
כל אחת מהסמטאות הצרות הרבות של טול כרם עטורת בתים וחנויות חסרות קירות, דלתות או חלונות.
מבנים רבים אינם ראויים למגורים לחלוטין. חלק מהמשפחות, כמו זו של אכרם, מנסות לשרוד בהריסות הבתים שלהן, מבלי לדעת מה תביא הפשיטה הבאה.
אכרם מופיע בחדר הקדמי, נושא שני דליי פלסטיק. הוא יוצא עם שני הבנים שלו והם הולכים לפינה להביא מים ממיכל שנתרם על ידי ועדת הסיוע החקלאית הפלסטינית.
כשהם חוזרים, אכרם נכנס למטבח הקטן להכין קפה, ריח השריפה עדיין נשאר באוויר וסימני חריכה נראים על הקירות.
קפה הוא מותרות נדירה שהם עדיין יכולים ליהנות בביתם, אומר אכרם. "קפה קל להכנה, אני עדיין יכול להכין אותו במטבח ההרוס שלי", הוא אומר.
"לגבי ארוחות, אנחנו בדרך כלל אוכלים בבית של אמא שלי, רק… בסמטה מול הבית שלנו."
אכרם ואשתו נפרדו לפני שלוש שנים, והוא שמר על הילדים.
בעודו מבשל קפה על כיריים חשמליות עם מבער יחיד, הוא מהרהר באי-סדר סביבו.
"כוחות הכיבוש לא השאירו דבר אחד על כנו", הוא אומר.
הם הרסו הכל בכוונה, אפילו את פריטי המטבח הפשוטים ביותר, רק כדי לוודא שנאבד הכל".
הוא כבר לא מנקה את ההריסות או מנסה לתקן קירות שבורים, הוא אומר, כיוון שהוא מניח שביתו ייגרם נזק נוסף בפשיטה נוספת בקרוב.
בעוד אכרם מדבר, ברה מחטט בערימת בגדים וחפצים הרוסים אחרים, מחפש עם מה לשחק.
לאחר זמן מה, הוא פולט צרחה צוהלת: "מצאתי את אחד הצעצועים שלי!" ומתרוצץ אוחז בחתול מפוחלץ קטן וצבעוני שעשוי לתלייה בנייד מעל מיטת תינוק או על עגלה.
נאחזת בידית הקטנה שעל ראשה, ברה מנופפת בהתרגשות בחתול מסביב.
"רחים וברה נהגו לבלות את רוב זמנם במשחק, אבל אפילו המשחק שלהם השתנה עכשיו", אומר אכרם.
"הם איבדו את רוב הצעצועים והחפצים שלהם. אין להם יותר עפרונות צביעה או מחברות ציור".
הוא מצביע על שתי ציפורים מצייצות בכלוב שנתלה על הקיר. "שתי הציפורים האלה הן הדברים היחידים שנותרו מחייהן לפני החורבן", הוא אומר. "הילדים שלי איבדו הכל, חוץ מהציפורים האלה."
כשאכרם מתיישב עם הקפה שלו, הילדים מתחילים לאסוף מזון לציפורים מהרצפה, זה היה מפוזר בבית על ידי חיילים ישראלים במהלך הפשיטה האחרונה שלהם.
"הציפורים שרדו, למרות שהבית התמלא בעשן לאחר שהחדר הצדדי פוצץ", אומר אכרם. "הם עדים להרס של כל מה שנמצא בתוך הבית הזה."
'תן לאבא שלנו ללכת!'
ההרס הזה נגרם על רקע פשיטות חוזרות ונשנות מאז פשיטה של כוחות ישראליים במרץ.
"באותו יום הצבא הרס את כל מה שהיה במחנה, וקול הנפץ הלך והתקרב", מספר אכרם.
הוא חשש שהצבא יעצור את כל הגברים כמו שעשה במחנה נור שמס כמה ימים קודם לכן, אז התגנב לבית אמו עם ילדיו.
"פתאום הדלת לבית של אמא שלי נפתחה, וחיילים חמושים עד השיניים נכנסו בסערה. הם מיד התחילו לשבור הכל. הם הכו אותי ואז עצרו אותי".
רחים, שהקשיב מקרוב לתיאור של אביו, קופץ על רגליו. "הם פגעו בו עם הרובים שלהם וקשרו לו את הידיים", הוא צועק, משחזר את זירת התקיפה של אביו.
מעצרו של אכרם היה החלק הקשה ביותר בכל החוויה שלו, הוא אומר, בגלל האימה שהמיטה על ילדיו.
"הילדים נצמדו אלי, צורחים, 'תן לאבא שלנו ללכת!' אבל החיילים התעלמו מהצעקות שלהם".
הילדים ניסו לעקוב אחר אביהם והחיילים החמושים, אך סבתם נאחזה בהם והחזירה אותם הביתה.
אכרם אומר שהוא נשאר עצור במחנה מעצר מאולתר שהוקם בשדה סמוך עד למחרת.
לאחר שחרורו, הוא לא יכול היה לחזור הביתה ליום נוסף, שכן החיילים הישראלים כיתרו את מחנה טול כרם ולא הניחו לאף אחד להיכנס.
מאז אותו יום, אכרם לוקח את הילדים לבית סבתא שלהם בכל פעם שיש פשיטה בקרבת מקום.
גם לבית אמו נגרם נזק, תכולתו ודלת הכניסה הושחתו, אך הוא עדיין במצב טוב מזה של אכרם.
להיות ליד סבתא שלהם מנחם ומרגיע את הילדים, הוא מוסיף.
בעוד שהפשיטה בחודש מרץ הייתה אולי הטראומטית ביותר עבור משפחתו, ביתו של אכרם ספג את הנזק החמור ביותר בספטמבר, במהלך פשיטה ישראלית – שכונתה "מחנות קיץ" – על מחנות פליטים בצפון הגדה המערבית הכבושה, כולל טול כרם.
או אז הרס דחפור ישראלי D9 את הקיר הקדמי של ביתו של אכרם ויישר חדר שלם והותיר את הבית חשוף לחלוטין.
חיילים תקפו את כולם ואת כל מה שהם שמו עיניים עליו, הוא אומר, והרסו כמה בתים סביבם.
"כשהדחפור הגיע לשכונה שלנו, היינו בבית של אמא שלי. קול ההרס והמכונה הרגיש כמו רעידת אדמה שמרעידה את המחנה", הוא מספר.
כפי שהוא עושה לאחר כל פשיטה, הוא מיהר לביתו לאחר שהמצב נרגע, רק כדי לראות שרוב הבניין ירד להריסות.
"פחות מעשרה ימים לאחר ההריסה הראשונה (ב-11 בספטמבר), הצבא פוצץ חדר צדדי נוסף עם חומר נפץ, והצית שריפה שמילאה את כל הבית בעשן", הוא מוסיף.
אכרם אומר שההשפעה של הפשיטות על חייו ושל ילדיו היא יותר מאשר הרס ביתם.
האוטובוס שנהג להסיע את ילדיו לבית הספר כבר לא יכול להגיע לשכונה שלהם בגלל שהכבישים נהרסו.
אז עכשיו, אכרם צריך ללכת איתם לשם כל בוקר ואחר הצהריים, מחשש לביטחונם בגלל השטח הקשה והסיכון הקיים תמיד של פשיטה צבאית פתאומית.
לדבריו, גם לילדים קשה יותר לבקר את אמם, שמאז פרידתם מתגוררת בבית משפחתה בשכונת סואלמה, במרחק חמש דקות בלבד מביתם.
"הפשיטות גרמו נזק כבד לבית אמם, כך שגם להם לא בטוח להישאר שם", הוא אומר ומוסיף כי קיים גם הסיכון הנשקף מדחפורי פשיטות.
בזמן שהוא מדבר, אכרם מסתכל דרך ערימת בגדים, מכוסים באבק וחרוכים חלקית, כדי לראות אם משהו מהם ניתן לשימוש.
בסופו של דבר, הוא בוחר כמה פריטים ושם אותם בשקית ניילון. "תודה לאל", הוא קורא בסרקזם, "מצאתי חצי זוג פיג'מה ושתי חולצות".
לאור האיומים והנזקים המתמידים, אומר אכרם, "הפסקתי לנסות לתקן או אפילו לנקות את הבית לחלוטין כי בכל רגע הצבא יכול לפשוט עלינו שוב ולהחזיר אותנו למקום הראשון".
אפשר לסלוח לאכרם על שחשב להעביר את משפחתו למקום אחר, אבל, לדבריו, אין לו "שום כוונה לעזוב".
"אנחנו יודעים שההרס יימשך. עכשיו, אחרי כל פשיטה, אני פשוט מסיר חלק מההריסות. רוב כלי הבית הרוסים, והיינו צריכים להיפטר מהם".
אכרם אומר ששינה בביתו בימים אלה אינה שונה בהרבה משינה ברחוב, שכן חלקים גדולים מהבית קרסו והחלונות נהרסו.
אבק ולכלוך ממלאים את האוויר ללא הרף, ואין הגנה מפני חרקים או כל מזיק אחר שעלול להיכנס, במיוחד עם ביוב המציף את הרחובות בחוץ.
עבור אכרם, לעומת זאת, כל זה לא יכול לגרום לו לעזוב.
"אם הצבא יחזור ויהרוס לי עוד מהבית, או אפילו יהרוס אותו לגמרי, נישאר בבית שלנו. נישאר גם אם כל העניין יקרוס".
מדי יום עוברים אכרם והילדים בין הסלון, הפינה שבה מחזיקים הציפורים שלהם, לבין הכניסה ההרוסה של ביתם, מנסים לחיות חיים קצת נורמליים בהריסות הישן שלהם.
כשהם מסתובבים, הם עוצרים מדי פעם לברך את שכניהם דרך הפערים שהיו פעם חומותיהם.
"שום דבר בחיינו אינו נורמלי יותר," הוא אמר לי.
"אבל נישאר כאן, גם אם נצטרך לחיות חצי חיים, בחצי בית".
