מופע הבכורה של להקת המחול "פרסקו", "Why Things Go Wrong", שבתיאטרון הבית ביפו התחיל נקי והסתיים מלוכלך. אותו מופע נועץ את ההבדל בין 'מטומטם' (asshole) לבין "אידיוט" (jerk). כביכול שתי מילים נרדפות, אך הלכה למעשה שונות לגמרי. זה מתחיל בקטן וצובר תאוצה רבת ממדים ככול שהזמן עובר, עד שהכל מתפוצץ לעיני הצופים.
תחילה, מורידים ארבעת הרקדנים המחויטים את נעליהם היישר אל תוך החלקה מלאת הנצנצים הנחושתיים המוטבעת על הבמה. תנועותיהם, נוקשות ומוקפדות סימטרית, נעשות בתיאום עם הקול המהדהד ברקע באנגלית שמספר לנו על אותם אידיוטים ומטומטמים. בעוד הראשון תמיד יתנצל על דבריו וינסה לתקן אותם, השני ממש לא יראה צורך בכלל בהתנצלות. יש משהו במטומטם, ב-asshole הזה, שחותך את הקווים ושובר את את המוסכמות מבלי לדפוק חשבון.
התנועה במרחב יוצרת שפה שמותאמת ומדויקת לטקסט הקריינות המושמע. ההלימה בינו לבין הריקוד בשטח מעוררת צחוק וגיחוך חיובי מהקהל, מה שגם מחזק את ההתחברות למסר. כלל הרקדנים נעים בין שני מרחבים. האחד שהוא בבחינת חופש בלתי מוגבל, בייחוד כשהם לבד, והשני בתחרות הישרדותית מתמדת אל מול האחר.
בשלב הראשוני, התנועות הארוכות והמעוגלות, הגלגול וההטחות על הרצפה והניתוק והריחוף באוויר עושים קצת חשק להשתטות ולהיות חלק במשחק הזה. הדינמיקה בין הרקדנים היא מצד אחד מגוננת ותומכת, אך יש בה גם משהו חצוף, כזה שבא להראות עדיפות וקדימות על השני. זה בא לידי ביטוי באחד הקטעים כשהמשתתפים מדמים מעין קרב מכות או בביצוע אחר שמסתיים בענידת הבלייזר של הרקדן האחר, כאילו אומר בלי מילים: "ניצחתי, ידי על העליונה".
אך בשלב המתקדם יותר, ישנה הבנה בלתי מעורערת שלהיות מטומטם זה מסוכן. ובשלב הזה, הקריין באנגלית לוקח אותנו היישר למחוזות הפוליטיקה. הנצנצים שהיו מסודרים במקומם פולשים וחוצים את גבולות הבמה. הגוף נעשה פראי, חי יותר, תחת איבוד שליטה. הרקדנים ניבטים אל מול מראות גבוהות, כשהם מקפצים, מלהטטים בהתלהבות ובשיגעון, עד שהאחרון בהם קורס על הרצפה. האוטוסטרדה הזו נעשית כשהם במסווה של משקפי שמש לעיניהם, עד שהם נחשפים לגמרי.
בחתך הזה של המופע השחקנים עירומים למחצה. אחד הרקדנים נשטף ושוחה בתוך הבמה המנצנצת, מאבד עצמו. משהו בגלאם הזה מראה לנו עד כמה עמדת הכוח שמכוסה בברק ובזוהר היא בעצם מסווה פתטי של הונאה, פיתוי ושררה. וכשהקהל נשטף גם כן בתוך כל הסחרחורת המדומה הזו, קול הקריינות ברקע מציע לנו דרך התמודדות עם אותם מטומטמים: בעיקר לא לקחת ללב שאין לנו מה לעשות איתם. לצפות מהצד ולזרום. תובנה מתסכלת מעט, אך כה חשובה ורלוונטית ליישום בימים אלו. "פרסקו", פעם באיפוק – פעם בפראות, הצליחה לבטא זאת עם הגוף, עם לא הרבה תיווך מילולי, בעוצמה שמעוררת מחשבה והרהורים כמו שאמנות אמורה לחולל.
