ביום שלישי, מאות מכשירי זיתור ידניים ששימשו את חברי הארגון החמוש הלבנוני חיזבאללה התפוצץ במקביל ברחבי לבנוןהרג לפחות 11 אנשים, כולל ילדה בת 10. כמעט 3,000 אחרים נפצעו, רבים מהם באורח אנוש.
איש לא לקח אחריות על המבצע, אבל לא קשה לנחש מי עומד מאחוריו: ישראל, אומה מתמחה בטרור אוכלוסיות אזרחיות ערביות נבחרות תחת יומרה להילחם בטרור. מאז אוקטובר של השנה שעברה, אותה אומה עסוקה בביצוע רֶצַח עַם ברצועת עזה, שם נהרגו באופן רשמי יותר מ-41,000 פלסטינים אך סביר להניח שמספר ההרוגים האמיתי גבוה פי כמה.
ובעוד שהמטרות לכאורה של התקיפה של יום שלישי היו אנשי חיזבאללה בעלי זיפרונים, היא בוצעה מתוך ידיעה מלאה שהנפילה תהיה חסרת הבחנה וכי יגרמו אבדות רבות באזרחים. אבל זה כל העניין של הטרור, לא?
חיזבאללה, הוא מדגיש, חייב את כל קיומו לטרוריסטים 1982 פלישת ישראל של לבנון שטבחה עשרות אלפי לבנונים ופלסטינים. של ישראל כיבוש משמח עינויים של דרום לבנון נמשך עד מאי 2000, אז נאלץ הצבא הישראלי להסיג את כוחותיו באופן מבזה על ידי ההתנגדות הלבנונית בראשות חיזבאללה.
בשנת 2006 חזרה ישראל ללבנון ב-1 תקיפה של 34 יום על המדינה שהרסה את התשתיות הלבנוניות והרגה כ-1,200 בני אדם, רובם אזרחים. אחרי הכל, אומה שמשגשגת במלחמה מתמדת לא יכולה להרשות לעצמה לתת ליותר מדי זמן לחלוף בין פיצוץ דברים.
כמובן שישראל טוענת תמידית שהיא פועלת מתוך הגנה עצמית – וככל הנראה התווספו כעת לרפרטואר "ההגנתי" פעילי זיפרונים מפוצצים במזיד ברחבי לבנון. אבל הצצה להיסטוריה מגלה שכמו בפלסטין, התחבולות הישראליות בלבנון מונעות באופן מסורתי ממניעים דורסניים מובהקים.
קחו בחשבון את א ערך יומן 1955 באדיבותו של משה שרת, ראש הממשלה השני של ישראל, שהתווה את חזונו של רמטכ"ל צבא ישראל דאז משה דיין למצוא קצין בצבא לבנון, "אפילו רק רס"ן", שאפשר להביע אהדה לעניין הישראלי: "אנחנו צריכים או לנצח את ליבו או לקנות אותו בכסף, כדי לגרום לו להסכים להכריז על עצמו כמושיע של האוכלוסייה המארונית (של לבנון).
לאחר מכן, הדברים יסתדרו במהרה: "אז הצבא הישראלי ייכנס ללבנון, יכבוש את השטח הדרוש ויצור משטר נוצרי שיתחבר עם ישראל. השטח מהליטני (נהר) דרומה יסופח לחלוטין לישראל והכל יהיה בסדר".
נכון, הדברים לא הסתדרו בדיוק כפי שתכנן דיין. אבל, היי, סיפוח יכול לקחת זמן.
הערך הספציפי הזה ביומן, שתורגם לאנגלית, מופיע בספר משנת 1980 בשם "הטרור הקדוש של ישראל: מחקר המבוסס על יומנו האישי של משה שרת ומסמכים אחרים". מחברת כתב היד היא ליביה רוקח, בתו של שר הפנים הישראלי לשעבר ישראל רוקח.
סקירה של הספר משנת 1985 הבחינה כי דוד בן גוריון, ראש הממשלה המכהן בישראל, שהעביר את ראשות הממשלה לשרת, "ביצע מדיניות שהוא תיאר כ'תגמול', אך שרת ראה בה אחת מהפרובוקציות הקבועות שנועדו להביא מלחמה חדשה שבה ישראל תוכל להשתלט על עוד שטחים מהערבים בעזה, בגדה המערבית, בסיני, בסוריה ובלבנון".
הרצה קדימה כמעט שבעה עשורים מאותו רישום ביומן מ-1955, ופרובוקציה – סליחה, "תגמול" – היא עדיין שם המשחק של ישראל.
מאז תחילת רצח העם הכולל בעזה באוקטובר, נהרגו כמעט 600 בני אדם בלבנון במעין מלחמת צד שמנהלת ישראל, שגם התחייבה להתנקש בחיי חזבאללה פואד שוקר בביירות ביולי. לִתְקוֹף שהרג שלושה אזרחים, בהם שני ילדים, ופצע 74 אחרים.
אבל שפיכות הדמים ההמונית שנגרמה על ידי אימונים מתפוצצים לוקחת את הפרובוקציה לרמה חדשה. בתי החולים הלבנוניים המומים, ומשרד הבריאות של לבנון מתאמץ לאסוף תרומות דם עבור הפצועים. בינתיים ארצות הברית, כמו תמיד, עומדת מנגד כדי להבטיח שהמצב יישאר דליק ככל האפשר.
בשיחה עם העיתונות ביום שלישי לאחר מתקפת הביפר, דובר משרד החוץ האמריקני מתיו מילר הציג שאלה של עיתונאי בנוגע ל"דיווחים שישראל תכריז בקרוב שהחזית הצפונית (עם לבנון) היא החזית העיקרית במלחמה הזו" והיכולת של ארה"ב למנוע מהסכסוך "להתפוצץ למלחמה אזורית".
על פי תגובתו הקוהרנטית והרהוטה של מילר, ארה"ב "תמשיך לדחוף לפתרון דיפלומטי" תוך כדי שיחה עם "שותפיה באזור על הצורך לעשות – להימנע מכל סוג של צעדים שימנעו את הסלמה של הסכסוך". עם זאת, בסופו של דבר הוא הדגיש כי "זו שאלה למפלגות באזור ואיזה עולם ואיזה סוג – הם רוצים לחיות ואיזה עתיד הם רוצים שיהיה להם".
ובכל זאת, די קשה לדחוף להחלטה דיפלומטית למשהו בזמן שאתה משפך בו זמנית מיליארדי דולרים וכל מיני נֶשֶׁק לשותף אזורי שבמקרה מבצע רצח עם.
היה סמוך ובטוח שעם זאת שיגיב חיזבאללה לפרובוקציה האחרונה של ישראל, לצבא הישראלי תהיה עוד "תגמול" עקוב מדם בהישג יד. וזה, למען האמת, אינו מסוג העולם שמישהו צריך לרצות לחיות בו.
הדעות המובעות במאמר זה הן דעותיו של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
