ג'יימי גלר תמונה מאת ג'יימי גלר
זהו הטור השלישי בסדרה שאני כותב באופן בלעדי עבור פורוורד. המטרה שלי, כמו תמיד, היא לשתף בדיוק איך אני מבשלת. ספר הבישול הפופולרי ביותר שלי, "מתכונים מהירים וכשרים מהכלה שלא ידעה כלום" (עכשיו בהדפסה השביעית שלו), מציג הצצות לסיפור שהוא חיי והנטייה שלי להאכיל את המשפחה שלי, מהר. כמעט עשור לאחר מכן, הסגנון שלי לא השתנה. החיים שלי רק נעשו עמוסים יותר, הבישול שלי מהיר יותר והמרכיבים שלי פחותים.
הכותרת של הספר הראשון שלי, "מתכונים מהכלה שלא ידעה כלום", היא באמת שם ספר בפני עצמו. כשזה פורסם לראשונה, לפני כמעט עשור, אנשים ברחבי העיר קראו לי כל הזמן "הכלה שלא ידעה כלום" – כתר שלבשתי ועדיין עונדת היום בגאווה.
ברור שלא ידעתי כלום על בישול, זה לא סוד. אבל ידעתי מעט על בישול כמו שידעתי על מערכות יחסים בריאות, נישואים מתמשכים, חיים אורח חיים יהודי אורתודוקסי… בישראל.
אני בוגר בית הספר לדפיקות קשות: אני לומד דרך ניסוי וטעייה, ועוד טעויות. טעות שאני מפרסם כ"הודאות של כלה יהודייה" שלי כמעט כמו שאני מפרסם את ההצלחות שלי בתור "מלכת הכשרות".
אני מטייל בעולם (משטוקהולם לדרום ג'רזי) מספר את הסיפור שלי, מזקק אותו לשעה אחת, ולעתים קרובות התבקשתי לכתוב את ספר הזיכרונות שלי ולכלול את כל הפרטים שלא השתלבו בהרצאה בת 60 הדקות. זה נמצא ברשימת המטלות שלי כבר כמה שנים – ממש בין לאפות עוגה לקבל שעווה. פלא שעוד לא סיימתי את זה.
החודש אני חולקת מתכונים ישראליים קלים עם העוקבים שלי פורוורד וחשבתי שיהיה כיף לשתף את ההתחלה של הסיפור על איך הגעתי לחיות בישראל…
לפני 13 וחצי שנים…
…לא ממש התרגשתי מהתאריך הזה. הפסקתי להתרגש מהבליינד דייטים שלי לפני כ-40 דייטים. כל עניין השדכנית/בליינד דייט התחיל שנתיים קודם לכן בציפייה גדולה והפך מהר מאוד לרומן מתיש שממנו נאלצתי לקחת הפסקות מיני תכופות כדי פשוט לאסוף את הכוחות והנחישות הפנימית הנדרשת כדי להמשיך בתהליך.
הייתי משוכנע שפשוט אין אף אחד בעולם כולו בשבילי. הייתי, לצערי, חסרת נפש, וזה היה יותר מעצוב, זה היה ממש מדכא.
ממש בסביבות ה-1 בינואר, שדכנית בשם יפה התקשרה אליי לגבי הבחור הזה, ניל. בעולם השידוכים מקובל לבקש הפניות כדי שתוכל "לבדוק" את הבחור הפוטנציאלי קצת יותר לעומק. הפניות הן משפחה וחברים המספקים תובנה נוספת, משמעותית ומפורטת לגבי הבחור מעבר למה שהשדכן יכול לומר לך. כמו בכל חווית ההיכרויות שלי, עברתי שלבים שונים של בדיקת התייחסות – מהמחקר המפורט ביותר ועד לאף אחד.
כשיפה התקשרה אליי הייתי במצב רוח רפרנס. עייף לגמרי מהחוויה של בליינד דייטים, לא רציתי לבזבז זמן על עוד דייט בלי לבדוק אזכורים קודם (במיוחד בגלל שיפה אמנם לא הכירה את ניל כל כך טוב, אבל כנראה הכירה אותו מספיק טוב כדי לקבוע שאנחנו עשויים להיות שידוך נישואין).
יפה נתנה לי באי רצון את המספר של גיסתו דבורה, פשוט כי ניל כבר אמר "כן" והיא הייתה להוטה להמשיך בתהליך. התקשרתי לדבורה והשארתי הודעה וחיכיתי. אחר כך חיכיתי עוד קצת. יפה התקשרה אליי בחזרה לברר לגבי ההמתנה. אמרתי לה שלא שמעתי מדבורה ולהתקשר אלי מחר. כשהמחר בא והלך ועדיין לא שמעתי מדבורה, יפה לחצה עלי בעדינות "רק לצאת לדייט אחד". אם התאריך הזה היה טוב אז יכולתי לעקוב עם דבורה ל-411 אבל בינתיים היא לא רצתה להשאיר את ניל תלוי יותר מדי זמן, שמא יאבד עניין וימשיך הלאה.
הסכמתי בחוסר רצון לדייט הראשון, די אדיש לגבי כל העניין.
ניל אסף אותי לעבודה, HSP (HBO Studio Productions) ברחוב 23, בסביבות השעה 18:00 פגשתי אותו בחוץ, מול הבניין, כי לא רציתי לעשות מטלה שלמה מול השותף הסקרן שלי -עובדים (שכולם היו להוטים מדי לצפות בסצנה מתוך כנר על הגג מתנגנת במציאות). לבשתי את צבע החתימה שלי, שחור (שעכשיו, אחרי שהייתי נשוי במשך 13 שנים, האבי קורא בחיבה את המראה שלי "דארת' ויידר". אני קורא לזה "ניו יורק סיטי שיק" ולא יכול להשאיר אותו מאחור למרות שאני גר בו. הקינוח בימים אלה). מתוך צווארון הגולף השחור שלי הציצו שתי שרשראות ראשוניות משובצות יהלומים, J ו-L לשמי, ג'יימי לי.
כשקבענו את התאריך בטלפון ניל היה לא מתחייב מבחינת לאן נלך ומה נעשה. לאחר שאיבדתי את הרצון לטפל, הייתי כמו "מה שלא יהיה, אני אראה אותך ב-6." כשנפגשנו באופן אישי הוא מיד הודיע לי שנלך לארוחת ערב באחת המסעדות היפניות האהובות עלי באפר איסט סייד.
הזמנתי טריאקי סלמון, והוא הזמין טריאקי עוף (זה היה סימן, הייתי בטוח!) ונהנינו משיחה בלתי פוסקת בארוחת הערב. זה הלך כל כך טוב, שכשהוא הודה שהוא רצה שאשתו לעתיד תקרא לו בשמו העברי, נחום, אני פשוט, אינסטינקטיבית, אמרתי "אוקיי נחום" (ואז הסמקתי כמו קרראזזי בפנים!!!). הדברים התנהלו כל כך טוב שהוא חלק איתי את החלום הכי יקר שלו: יום אחד הוא ישמח לחיות בישראל עם משפחתו. הייתי מרוקנת לגמרי ויסודית. אחרי מה שנראה כמו חיבור מיידי, אחרי שכמעט והכתרתי את עצמי לאשתו, ממש אז ובדיוק, אמרתי ל"נחום" ללכת למצוא לעצמו בחורה אחרת, כי בזמן שאני אוהב את ישראל, ואתמוך בישראל, ואבקר בישראל, אני מעולם לא רצה לחיות בישראל. הקריירה שלי הייתה במגמת עלייה, החלום שלי היה לגדל את הילדים שלי מלאי תרבות ובתפוח הגדול ובשום אופן לא להתערב בלגור מעל 5,000 מייל ועולם רחוק מהמשפחה שלי.
למרות הכישלון הגדול/קטן הזה, איכשהו הצלחנו להתארס תוך שבועיים (בשלב זה דבורה סוף סוף התקשרה אליי בחזרה רק כדי שאודיע לה שאני אמורה להיות גיסתה החדשה ביותר), והתחתנו כעבור חודשיים ( אז הפכתי רשמית לכלה שלא ידעה כלום). נולדו לנו חמישה ילדים (בתוך שש שנים, וכאן אני אומר לכם ש"מהיר וכשר" הוא לא רק הדרך שבה אני מבשל, זו מטאפורה לכל החיים שלי).
במשך שמונה וחצי שנים הוא עבד אותי כמו מים על סלע – חזר וחזר על החלום שלו למשפחה שלנו לחיות בישראל. במשך שמונה שנים וחצי התנגדתי – אבל לא ממקום של כוח. אתה מבין, בתיאוריה הסכמתי איתו, אבל בפועל לא יכולתי להשלים עם לחלץ את עצמי מהחיים הנוחים (אם לא המפוארים) אליהם התרגלנו כיהדות ניו יורק מהמעמד הבינוני-גבוה.
וזה לא הייתי רק אני. כשהכרזנו סוף סוף שאנחנו הולכים לעלות לארץ המובטחת, השאלה מספר 1 שאנשים שאלו אותי (ברחוק!!!) הייתה "איך תעזוב את המטבח שלך???" אזרחי העולם המזועזעים והמודאגים הכירו בקורבנות החומריים והתרבותיים שבאים יד ביד עם העלייה.
הגעתי לאהוב בבת אחת ולהיות מתוסכל מהמטבח הישראלי להשכרה. אני אוהב את האוכל יותר מאשר את ארונות ה"קבלן" שלי ומתרגש לבנות סוף סוף את המטבח החדש שלי בחודשים הקרובים בדירה החדשה שלנו. סוף סוף, אחרי חמש שנים של מריבות עם הכיריים שלי, אנחנו בעלי בתים לראשונה בישראל (עוד חלום שהתגשם!). אימצנו אוכל ישראלי, תבלינים, רטבים ועוד (שוג, חריסה, חומוס, טחינה על הכל) וכן, אחרי שגרנו כאן כל השנים האלה אנחנו עדיין אוכלים שווארמה כאילו היא יוצאת מהאופנה.
הנה שלושה ממתכוני המטבח הישראלי האהובים עלי. ואני לא יכול לחכות לשתף אתכם ביצירת המטבח הישראלי האמיתי שלי בסרט דוקומנטרי שאני מצלם בסתיו הקרוב. בטייבון!
ג'יימי גלר היא מחברת ספרי הבישול הנמכרת היחידה שרוצה להוציא אותך מהמטבח – לא בגלל שהיא לא אוהבת אוכל, אלא בגלל שיש לה המון מה לעשות. בתור "הכלה שלא ידעה כלום" ג'יימי מצאה את הנישה שלה המתמחה במתכונים מהירים, טריים ומשפחתיים. עכשיו "מלכת הכשרות" (CBS) ו"רייצ'ל ריי היהודייה" (ניו יורק טיימס), היא הכוח היצירתי מאחורי JOYofKOSHER.com ומגזין "JOY of KOSHER with Jamie Geller". ג'יימי ובעלה גרים בישראל עם ששת ילדי העל שלהם שנותנים לה הרבה סיבות לצאת מהמטבח – במהירות. בדוק את הספר החדש שלה,"JOY of KOSHER מתכונים משפחתיים מהירים ורעננים."
אני מקווה שהערכת את המאמר הזה. לפני שאתה הולך, אני רוצה לבקש ממך בבקשה לתמוך בעיתונות עטורת הפרסים של פורוורד, ללא מטרות רווח, בתקופה קריטית זו.
כעת, יותר מתמיד, יהודים אמריקאים זקוקים לחדשות עצמאיות שהם יכולים לסמוך עליהם, עם דיווח מונע על ידי אמת, לא אידיאולוגיה. אנחנו משרתים אותך, לא כל אג'נדה אידיאולוגית.
בתקופה שבה חדרי חדשות אחרים נסגרים או מצמצמים, ה-Forward הסיר את חומת התשלום שלו והשקיעה משאבים נוספים כדי לדווח בשטח מישראל ומרחבי ארה"ב על השפעת המלחמה, האנטישמיות הגואה והמחאות בקמפוסים בקולג'.
קוראים כמוך מאפשרים הכל. תמכו בעבודתנו על ידי הפיכתו לחבר Forward והתחברו לעיתונות שלנו ולקהילה שלכם.
עשה מתנה בכל גודל והפוך ל-A קָדִימָה חבר היום. אתה תתמוך במשימה שלנו לספר את הסיפור היהודי-אמריקאי במלואו והוגן.
– רחל פישמן פדרסן, מו"ל ומנכ"לית
