אחד הסיפורים הידועים ביותר בביוגרפיה העשירה של עקיבא נוף הוא פגישתו ההיסטורית בשנת 1969 עם ג’ון לנון ויוקו אונו בסוויטה של מלון “הילטון" באמסטרדם, שם קיים הזוג “שביתת מיטה", קרי, מסיבת עיתונאים שבה אנשי התקשורת הקיפו את המרואיינים השוכבים במיטתם, למען השלום בעולם. “הפגישה קרתה באופן די מקרי", אומר נוף, אז בן 33, ממרחק של 56 שנה. “למדתי בהולנד במכון ללימודי החברה, ובין לבין, לצורכי הכיס, שימשתי כתב חופשי של 'קול ישראל' בהולנד. בוקר אחד טלפן אליי מתל אביב חבר ששמע שג’ון ויוקו אמורים לקיים מסיבת עיתונאים במלון באמסטרדם. אז הלכתי למלון כדי לראיין זמר, לא ייחסתי לזה חשיבות יתרה. במקום זמר, פגשתי פילוסוף".
ידעת מיהו?
“תראה, גדלתי בעיקר על השנסונרים הצרפתים, וחוויית חיי מבחינה זו הייתה לראות את ההופעה של אדית פיאף. ידעתי כמובן מיהו, אבל לא התעניינתי בו, או בביטלס, יותר מדי. כשהגעתי למלון, המסדרון בקומה שבה ג’ון ויוקו שהו היה מפוצץ בעיתונאים מכל העולם, מתחרים זה בזה במאמץ למשוך את תשומת ליבו של לנון. לכן חמקתי לקומה אחרת, והמתנתי עד שאנשי הביטחון יסלקו את אחרון העיתונאים. אז חזרתי לקומה, דפקתי בדלת בחוזקה, מישהו פתח את הדלת וענה: ‘כן?’, השבתי בצעקה: ‘אני מקול ישראל’. האיש בדלת רצה לסלק אותי, אבל לנון אמר:
‘Let The Voice Of Israel Come In. כך מצאתי את עצמי יושב במיטה עם ג’ון ויוקו ומראיין אותם".
איך היה הריאיון?
“אתה יודע מה? אפילו לא הכנתי שאלות. הייתי בטוח שזה יהיה ריאיון זריז וזהו. לנון היה בעל כריזמה בלתי נדלית, הוא אמר את הדברים הכי מופרכים ושטותיים באופן הכי מחשמל שאפשר. והוא גם נתן הרגשה מאוד נוחה. לשאלות הוא ענה בתשובות קצרות של מילה, אבל מהר מאוד הריאיון התגלגל לשיחה רגילה, בת 40 דקות. בין לבין ביקשתי ממנו לשיר בעברית בית מהשיר שכתבתי והלחנתי, ‘השבועה לירושלים’, שבוצע שנה לפני כן על ידי מקהלת הרבנות הצבאית".
כעיתונאי הישראלי היחיד שראיין את לנון, הרגשת בזמן אמת שאתה עד להיסטוריה?
“לא, לא חשבתי על זה בכלל. במרוצת השנים הבנתי את חשיבותו ההיסטורית של הריאיון".
הקונפליקט האישי
בחול המועד יסגור נוף בן ה־88 מעגל עם אותו מפגש היסטורי, כשישחק בהצגה החדשה “פנטזיה כפולה" (על שם אלבומו האחרון של לנון, “Double Fantasy") מאת יונתן לוי, שתועלה בפסטיבל עכו הקרוב (14.4־16.4). ההצגה מבוססת על שחזור הריאיון, שיבוצע הפעם בסוויטת הטווס במלון “ערבסק" בעכו. את הצמד המיתולוגי יגלמו דוד מעיין וסמדר יערון, ואת נוף יגלם – נוף.
“זו פעם ראשונה שאני משחק את עצמי", הוא צוחק. “ההצגה תכלול גם שירים של ג’ון לנון ושירים שלי, בעיבודי מיתר של שון לו יון גלעד. מוקד ההצגה הוא מעין עימות בין השקפת העולם הקודמת שלי להשקפה הנוכחית שלי, שבעצם אין לנו ברירה ועל חרבנו נחיה, ושכל הסיפורים על שלום ושאפשר לעשות משהו למענו הם ‘כלאם פאדי’. הפלסטינים לא רוצים אותנו כאן. זה לא סכסוך על טריטוריה, אלא סכסוך על חיים ומוות".
וזה לא מה שעקיבא של 1969 חשב.
“לא. יתרה מזאת, כיו"ר צעירי חירות הייתי אחד הראשונים במפלגה שהעזו להציע לבטל את הממשל הצבאי. היו כאלה שחשבו שאני לוקח סמים. כשנשיא תוניסיה חביב בורגיבה קרא בשנת 1965 להכרה בישראל בתמורה לחזרה לגבולות החלוקה, כתבתי בעיתון ‘חירות’ שצריך לקבל את הצעתו. היו שטענו שצריך לסלק אותי מהתנועה, ומנחם בגין עצמו אמר שמי שתומך בהצעתו של בורגיבה הוא ‘עבד בנפשו’. אבל המציאות גרמה לי להתפכח, וכיום כמובן אשמח לכל יד שמושטת אלינו ולצ’אנס לשלום, אבל אני מבין שזה בלתי אפשרי. ההצגה הזו היא העימות בין מה שאני חושב היום ובין מה שחשבתי אז. יש בה קונפליקט כפול: בין ג’ון לנון עם ההשקפות והרעיונות חסרי השחר שלו על שלום, ובין המציאות שאני חושב שאני מביע אותה, וגם הקונפליקט האישי שלי. אני יודע ששלום הוא דבר לא מציאותי, על אף שהייתי נורא שמח אילו הוא היה אפשרי".
בריאיונות עבר סיפרת כי הקצנת ימינה. היה רגע ספציפי שגרם לכך?
“המציאות גרמה לי להקצין, התחושה שאין פרטנר, ושהתיישבות בארץ ישראל והיאחזות בה הן הדרך היחידה. אין דרך אחרת. בהקשר זה המשפט הכי ידוע שלי היה ‘שטח משוחרר לא יוחזר’. כשהייתי חבר במפלגת המרכז החופשי ביקשו ממני להמציא סיסמה, אבל מיד אחרי שהמצאתי נסוגותי ואמרתי שלא מחזירים משהו שלנו. אבל במפלגה אהבו את זה והסיסמה תפסה כאש בשדה קוצים. היום אני חושב עדיין שאנחנו צריכים להיאחז בכל חלק בארץ בלי לפגוע באחרים. הרי אנחנו לא רוצים לנשל או לפגוע באף אחד. סע ליהודה ולשומרון ותראה אזורים שלמים של טרשים, אזורים לא מיושבים. אנחנו לא לוקחים כלום מאף אחד, אלא אנחנו נותנים. הם, הערבים, נהנים מקיומנו, ואמא ערבייה ששמחה שהבן שלה נהרג בפיגוע. זה דבר שאנחנו לא מבינים. כל המחשבה המערבית שלנו שונה. אנחנו מוכרחים להיאחז בטריטוריה הקיימת שלנו. אנחנו לא יכולים לחיות בשום מקום אחר".
כפוליטיקאי, נוף החל את דרכו בתנועת חירות, ובהמשך עבר למפלגת המרכז החופשי. בשנת 1974, עם התמזגות המפלגה לליכוד, נבחר לראשונה לכנסת השמינית, ולאחר פירוק "המרכז החופשי" נבחר לכנסת התשיעית מטעם ד"ש. בשנת 1981 נבחר לכנסת העשירית ברשימת הליכוד. נוף בלט כיוזם של הצעות חוק פרטיות, דוגמת חוק איסור עישון במקומות ציבוריים, חוק לביטול האיסור על משכב זכר שחוקק עם שולמית אלוני ויוסי שריד, וחוק פיצויי הלנת שכר לפנסיונרים.
“הייתי גם זה שניסח את הטיוטה של הצעת חוק בתי המשפט, שבהמשך התפתחה לחוק שחוקק ב־1984", הוא אומר. "כיום ברור שמערכת המשפט זקוקה לטיהור יסודי. יש בשנים האחרונות מצב שבו המערכת המשפטית רואה את עצמה עליונה על חלק אחר בציבור ואני, כאזרח שרוצה את השוויון האמיתי, לא יכול להשלים איתו. אני לא מבין איך עד היום אף אחד לא ניער את המערכת הזו".
מה אתה חושב על תפקודו של ראש הממשלה בניהול המלחמה, ובכלל?
“אני חושב שהפעולה החזקה של צה"ל בלבנון, עם פיצוץ הביפרים והחיסול של נסראללה, מעידה על הזהירות החכמה, על ראיית הנולד הטובה, על היכולת הניתוחית של ראש הממשלה, שלא התלהם מיד בהתחלה לתקוף את לבנון ואת עזה בו זמנית. הוא מאוד זהיר, מחושב ורואה קדימה. יש לו חזון, ומה שעושים לו היום זה לא רק אנטי־ישראליות, זו התעללות לשמה. סדיזם מוחלט של חלק מהציבור, שהיה לו צעצוע, הוא שלט במדינה. המפ"איניקיות הזו שלטה במדינה, והם לא רוצים לוותר. לשמחתי, כנראה הדמוגרפיה תכריע כי החלק הימני גם התפכח יותר וגם גדל יותר מבחינה מספרית".
התרגיל של מתי כספי
נוף עבד גם כעורך דין, שנודע בייצוג אנשים שנעשו להם עוולות. בין השאר, הוא נאבק על הכנסת נכים למועדוני לילה ועל חלוקת מסיכות אב"כ למגדלי זקנים שאינם דתיים. אבל פרסומו הרב ביותר, אולי, היה בתחום התרבות. נוף כתב והלחין פזמונים שחלקם נעשו קלאסיקות ישראליות. בין השאר מדובר ב"מים לדוד המלך" (הגשש החיוור), “שישו את ירושלים" (צמד דרום), “כוכבים בדלי" (צילה דגן) ו"שיר ההפלגה" (לואיג’י). כזמר הקליט נוף שני אלבומים. השיר הידוע ביותר שלו כמבצע, שאף צעד בראש מצעדי הפזמונים, היה “איזבל". בעקבות הצלחת השיר צולם לו קליפ לטלוויזיה, שבו הופיעה לראשונה צעירה בת 17 בשם פנינה רוזנבלום.
“’איזבל’ זה השיר שכתבתי במשך הכי הרבה זמן", נוף מספר. “בכיתה ו’ נחשפתי לראשונה לדמותה של איזבל, שכבשה את ליבי, והשיר הזה היה בתוכי המון שנים עד שהתגבש. כשהטקסט הושלם באה המנגינה, ואז התחלתי לחזר אחרי כל מיני אנשים שיבצעו את השיר, אבל אף אחד לא רצה לשיר אותו. למרות שאני לא זמר, החלטתי שאני אשיר אותו. מתי כספי, שעיבד את השיר, עשה לי תרגיל באולפן. נהגתי אז לשיר בקול אופראי, ומתי אמר לי ‘לפני שאנחנו מקליטים, בוא נעשה חזרה. אל תתאמץ, תשיר רגיל ותסמן לי כשתסיים’. סיימתי את החזרה ואמרתי למתי: ‘טוב, בוא נקליט’, ואז מתי, בשלווה האופיינית לו, אמר לי: ‘כבר הוקלט’. שלחתי את השיר לתחנות הרדיו ותוך שבועיים הוא הגיע לראש מצעדי הפזמונים של קול ישראל וגלי צה"ל".
נוף, שמקפיד לכתוב ולהלחין עד היום, הוציא לאחרונה את ספר השירים השלישי שלו, “גאווה ושפל", שאותו הוא מגדיר כ"מצבה עצמית". “המחשבה שאני לא אהיה יותר מעסיקה אותי מאוד, ולכן אני רוצה להספיק לעשות עוד דברים", הוא מודה. “לאחרונה אני רואה שאנשים מסביבי הולכים לעולמם, והספר הזה, שהוא דיגיטלי, בנוי באופן כזה שכל פעם אני מוסיף בו שירים. זה ספר שלא נגמר, ככה שהסיפור שלי עדיין לא נגמר. אחת השאיפות שלי היא שמישהו יכתוב את הביוגרפיה שלי, כי אני חושב שהיו ושיש לי חיים מאוד מעניינים, וזה עוד אחד מחלומותיי הרבים".
מה אתה עושה בימים אלה?
“כרגע אני בעיקר כותב ויוצר, ומתכנן תוכניות, למשל, להוציא אלבום משירי נתן אלתרמן שהלחנתי, ולקיים מופע מהשירים האלה. כמו כן, אני פועל בעמותת ‘קשת’ שמטפלת בסיוע לגיל המבוגר בהיבט הבירוקרטי. אומנם מדינית אני ימני, אבל מבחינה סוציאלית אני מאוד בכיוון של שולמית אלוני. התחושה שלי היא שאין יותר מדי צדק בכל מה שנוגע לזכויות וליחס למבוגרים, בייחוד מהשכבות החלשות, ולכן חשוב לי לעזור בהקשר זה".
